הקדנציה של קליש רותם: חמש שנים של התרסקות

בסך הכל, הסיפור של עינת רותם קליש הוא סוג של טרגדיה. ממי שהפציעה כמטאור בשמי הפוליטיקה החיפאית, סחפה את העיר בסערה ב-2018 והדיחה את מי שנדמה היה כי איש לא יכול להזיז, נשאר רק סיפור של התרסקות. אה כן, וגם חמש שנים שרבים ירצו לשכוח.

אני מאמין באמת ובתמים שקליש רותם היא אדם ישר. עמוק בפנים אני יכול גם להודות שהיא אמיצה. היא באה עם כוונות טובות להילחם בגופים חזקים, ולא הבינה עד כמה הם חזקים ממנה. היא לא פוליטיקאית, וזה אולי מה שגמר אותה. כשאת באה לפרק מנגנונים שלדעתך הסתאבו, אי אפשר לעשות את זה בשיטת זבנג וגמרנו. בטח לא כשמאחורייך – אך לא לצדך – נמצאים ועד חזק וממורמר ועובדים שהילכו במסדרונות על קצות האצבעות. ובטח ובטח לא עם קואליציה מצומצמת של 19 חברי מועצה והתעלמות מהתקשורת המקומית.

את הקדנציה שלה החלה קליש רותם עם אמירה שטוב היה לו לא נאמרה. בריאיון לאירוע שבת תרבות היא אמרה שריקבון מחשבתי פושה לכאורה במסדרונות העירייה. זו היתה יריית הפתיחה לסכסוך עם ארגון העובדים שהלך והסלים ככל שהתקדמה הקדנציה. עיצומים ושביתות הפכו לדבר שבשגרה, ההסתדרות הצטרפה בשמחה אל הקלחת, והתושבים סבלו.

ואז החלו העימותים עם משרדי הממשלה. זכורות לה האמירות "חיפה זה לא ישראל, וישראל זה לא חיפה" והכינוי שהדביקה לשלטון – "ירושלים די.סי". קליש רותם האמינה באמת שחיפה מאבדת את כוחה אל מול השלטון המרכזי. והיא צדקה. אבל שקיעתה של חיפה ממטרופולין תעשייתי ותרבותי והיחלשותה אל מול מרכזים אחרים החלו מזמן, כבר במאה הקודמת. גם הזדהותה עם מפלגת העבודה בימים של שלטון ליכוד חזק ומבוצר לא תרמה לכך שייפתחו בפניה הדלתות. משרד התחבורה הסיר ידיו ממיזמי ענק שהעביר ליפה נוף (תאגיד שהתרסק בתקופתה) וביטל את פרויקט מטרונית רכס הכרמל. משרד התיירות הופתע מההתנהלות שלה בנושא נמל האורות עד לביטולו, ויצא נגדה בחריפות.

גם יחסי האנוש מול עובדי העירייה – אלו שהיו יכולים לסייע לה לנהל את המנגנון הענק על אלפי עובדיו – היו לה לרועץ. הפחד מפני אנשי שלומו של יהב, קודמה בתפקיד, לא נתן לה מנוח. וכך, מיד עם כניסתה ללשכת ראש העיר היא הדיחה את מנכ"ל העירייה גדי מרגלית. מאז ועד היום התחלפו המנכ"לים כמו בסרט נע, שלא לדבר על מינויים שבהם חפצה אך לא עברו מסיבות שונות. השני ששילם בתפקידו היה ראש מערך הדוברות צחי טרנו, שהוזז לנהל את בית יד לבנים, וכך נותרה עירייה עם מערך דוברות משותק. מאילנה טרוק, ראש מינהל החת"ר המוערכת, נותר רק ראש מינהל חינוך, והשיא היה כשהיא הראתה לראש מינהל התפעול דוד לוריא – האיש שאמון על התנהלות העיר הלכה למעשה – את הדרך החוצה. וזה רק על קצת המזלג – מצד אחד עובדים בכירים שעזבו מיוזמתם בזה אחר זה, ומצד שונים מונו יועצים בתחומים שונים שלא הותירו את חותמם על העיר, בלשון המעטה.

וכך, בהיעדר מערך דוברות פעיל, לפחות עד למינוי דובר בפברואר 2020, קליש רותם היתה בעמדת נחיתות קבועה מול תקשורת שחשה מושפלת וחתכה ללא רחם. היא התמסרה להעברת מסרים דרך הפייסבוק והטוויטר, ונראה היה שהיא ממשיכה את מערכת הבחירות עמוק אל תוך הקדנציה. היא חשה שאין לה כל צורך בתקשורת. אבל זו חיכתה לכל טעות ולכל נפילה – וכאלה היו רבות.

אחת מהנפילות הזכורות ביותר היתה פרשת דגלון הגאווה שהונח על שולחנה של הספרנית חנה קפויה בספרייה העירונית בנוה שאנן. תלונות של תושבים הביאו להתערבותה הלא הכרחית של קליש רותם. "לשיטתי, יש להיות רגישים מאוד עם הבעת עמדות אישיות במקומות עבודה שנותנים שירות לציבור הכללי ולהימנע מזה ככל שניתן", היא קבעה, ובכך פתחה חזית מול קהילת הלהט"ב שהיתה מגדולי תומכיה. פרשת "מק ישו" – מוצג מעורר מחלוקת שהוצב במוזיאון חיפה – הקימה עליה את הקהילה הנוצרית, וכשהוחלט להסיר את היצירה קמו עליה שוחרי התרבות.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אי אפשר לומר על קליש רותם שהיא לא היתה נאמנה למי שהלכו איתה כברת דרך (חוץ מראש לשכתה רות בונה, שעד היום רב הנסתר על הגלוי באשר לנסיבות עזיבתה) ולהסכמים הקואליציוניים שעליהם היא חתמה. הנאמנות העיוורת למיכי אלפר, למשל, יו"ר סיעת דגל לתושב, הובילה לביקורת קשה עליה כמי שנכנעה לחרדים. מלבד מינויו ליו"ר ועדת המשנה לתכנון ובנייה – תפקיד שהפך אותו לאחד מהאנשים החזקים ביותר בחסן שוקרי – ייזכר לה הניסיון להקצות שישה נכסים עירוניים לטובת מוסדות חינוך חרדיים, גם על חשבון של פינוי עמותת חסד כמו לב-חש. אחרי סערה ציבורית והתערבות של משרד הפנים קיפלה העירייה את הזנב והודיעה על ביטול ההקצאות. ואם לא די בכך, אירוע לגברים בלבד שנועד למגזר החרדי במרכז הקונגרסים הוביל את העירייה להתדיינות משפטית מול שדולת הנשים, שבסיומה ביטל בית המשפט את האירוע ושלח את העירייה לעשות שיעורי בית. התווית של ראש עיר שמכרה את חיפה לחרדים הודבקה, כשברקע מגזרים אחרים טענו לקיפוח, ובהם המגזר הערבי.

אבל בניגוד לנאמנות לקרובים לה, יחסיה הבין אישיים עם חברי הקואליציה שלה, שלפחות חלקם נכפו עליה, הובילו לסוף דרכה הפוליטית של קליש רותם. כמי שנשענה על קנה רצוץ של 19 חברי מועצה, ניתן היה לצפות שהיא תנסה לשמור אותם קרוב אליה. אך עד מהרה התגלעו סדקים שהפכו לשברים בלתי ניתנים לאיחוי. חברת סיעתה נעמה לזימי יצאה נגדה, את סגנה יו"ר מר"צ דובי חיון היא פיטרה לאחר שלא הגיע לישיבת אישור התקציב, ואת חבר המועצה צביקה ברבי היא הדיחה מהקואליציה אחרי התבטאות שעוררה את זעמה. יחסיה עם שרית גולן שטיינברג, שמשמשת יו"ר איגוד ערים מפרץ חיפה להגנת הסביבה, התערערו לאחר שזו שמעה כי הוצע לירוקים לקבל את תפקידה תמורת כניסה לקואליציה בזמן שהיא ישבה שבעה על אחיה. בסביבתה של קליש רותם הכחישו את הדברים, אבל הנזק כבר נעשה. ואי אפשר כמובן לשכוח את יעקב פינגולד, שהנגיעה שלה בבייבי שלו – אתו"ס – הובילה לאינספור עימותים.

ואז הגיעה סופי נקש. חברת המועצה האלמונית, שפעיליה של קליש רותם נהגו לכנות בזלזול "הבלונדינית", הוכיחה שבלונד הוא לא רק צבע, אלא גם אופי. מתחת לפני השטח רקמה נקש תוכנית לפוטש. במשך חודשים היא ניהלה מגעים עם חברי מועצה מהקואליציה כדי להעביר אותם לאופוזיציה. והם ניאותו בשמחה לנוכח יחסיהם עם קליש רותם. וכך קמה לה, בפעם הראשונה בהיסטוריה של חיפה, מועצה לעומתית שזכתה לשם המחייב "מועצת השינוי". וכך קרה שראש העיר לא שלטה יותר בעירייה, מועצת העיר כפתה את ידיה. נקש הפכה לנמסיס הגדולה ביותר של קליש רותם, ואם לא די בכך – הפכה לסגנית ראש העיר (ולא נזכיר את פרשת רו"ח בר לב).

אבל שיא השפל של הקדנציה הזו הוא כמובן חזירי הבר. אט אט (ויש שיאמרו מהר מהר) הם השתלטו על רחובות העיר. הצבת שלטים שעליהם נכתב "חזיר בר חיפאי לפניך" והתבטאות לא ברורה בריאיון ל"ידיעות אחרונות" על כך ש"אנשים אומרים לי שחזירי הבר חמודים" הפכו את חיפה לבדיחה. ההחלטה להפסיק את דילולם ו"הפתרונות" שהוצעו לבעיה הביאו למצב שחזירי הבר התפשטו ברחבי חיפה, גם בשכונות שמעולם לא ידעו חזיר בר מה הוא. תושבים, בעיקר קשישים, חוששים לצאת מהבתים בשעות החשיכה, ומקרים של תקיפה הולכים ונערמים.

קליש רותם תיכנס לדברי הימים של חיפה כאשה הראשונה שהצליחה להיבחר לראש העיר. אבל היא גם תיזכר כראש העיר הגרועה בהיסטוריה של חיפה. ככה זה כשמבטיחים 'עיר מבדרת ולא עירייה מבדרת' – מקבלים את העירייה הכי מבדרת שיש.