היכל התיאטרון קרית מוצקין שהוקם בשנת 2010 הצליח בזמנו להרגיז כמה גורמים, כמו למשל את תיאטרון הצפון שפועל פחות מקילומטר ממנו או מחאה שהתעוררה בעקבות מינויה של דפנה צורי, רעייתו של ראש העיר קרית מוצקין חיים צורי, למנכ”לית התיאטרון כחצי שנה לאחר שנוסד. כיום, שמונה שנים וחצי לאחר מכן, גם אם עדיין מתנהלים או לא מאבקים סמויים מאחורי הקלעים, התמונה המוצהרת שונה פלאים.
היכל התיאטרון קרית מוצקין, שמספר המושבים בו לעומת תיאטרון הצפון נמוך אך במעט – 894 מול 1,100 – מחזיק בשליש ממספר המנויים של עמיתו – כ־10,000 – וצורי מספרת שהם מכוונים בדיוק לשם, כלומר לשמר את היותו תיאטרון ביתי ואיכותי שהאמנים והקהל נוהרים אליו בגלל התחושה הייחודית שהם סופגים במקום. כמובן שמנויים נוספים תמיד יתקבלו בברכה, אבל זה לא משנה את העובדה ש”ההגדרה שלנו להיכל התיאטרון קרית מוצקין היא בית. זה מה שחשוב לנו — שהשחקנים ירגישו בבית, ושהקהל ירגיש חלק ממשפחה”.
דפנה צורי (צילום: רמי שלוש)
“הם מרגישים שאיתנו הם ממריאים”
צורי (57), נשואה פלוס ארבעה, היא בוגרת בית הספר הריאלי בחיפה ומחזיקה בתואר במשפטים. לפני שמונתה לנהל את התיאטרון היא ניהלה את החי פארק הסמוך, וכיום נדמה שהיא חיה ונושמת את המקום שנתמך, מתוקצב ומופעל באמצעות רשת המתנ”סים של קרית מוצקין שאחראית על תרבות הפנאי בקריה. גם המבנה שבו שוכן ההיכל שייך לעיריית קרית מוצקין.
“אפשר להגיד שבשמונה וחצי שנות קיומנו הפכנו למרכז התרבות של הצפון”, אומרת צורי, “יש לנו מנויים מקו חדרה בדרום ועד קצרין בצפון, כולל כל הגליל וטבריה. אנחנו מביאים מחזות זמר בלעדיים להיכל. אנחנו מתאבדים על המקום”.
מה מייחד אתכם לעומת אחרים?
“כששחקנים מגיעים לכאן ויורדים מהוואן הם אומרים שהם הגיעו הביתה. הקהל מגיע כמו אל משפחה – הביתה. נוסף על כך, המנוי שלנו הוא גמיש מאוד. יש מגוון של כ־60 הצגות ומופעים לבחירה, וכל מנוי תופר לעצמו חבילה אישית שמתאימה לצרכים ולאופי שלו. יש לנו קומדיות, דרמות, מחזאות ישראלית מקורית ומחזאות מתורגמת, והמבחר הוא גדול מאוד. אם יגיע אלי מישהו ויגיד שהוא אוהב קומדיות, ארכיב לו במנוי הצגות קומיות ואנסה לשכנע אותו לבחור גם בהצגות שעושות כאב בטן. עברנו את רף 10,000 המנויים, ואף אחד מהם לא דומה לשני. הרוב בוחרים בהצגות ומשלבים לפחות מופע מוזיקלי אחד. אנחנו מביאים איכות – הצגות משייקספיר ועד מופעי בידור. יש גם קונצרטים לילדים, קונצרטים קלאסיים וקונצרטים של המנצח והפסנתן גיל שוחט למבוגרים, וגם הצגות לילדים, הצגות ביידיש ובעירקית. כל אחד יכול לקבל אצלנו מענה תרבותי. חוץ מזה, אין לנו יציע שזה יתרון עצום כי ככה גם השורה האחרונה נוגעת בבמה, האקוסטיקה היא מצוינת ואנחנו מציעים מגרש של 1,000 מקומות חניה ללא תשלום ושני בתי קפה”.
מה זו בעינייך תרבות צפונית?
“יש לי מסר אחד – כדי לצרוך תרבות לא צריך לנסוע לתל אביב. הכל מגיע אלינו. אנחנו נלחמים כדי לקבל הכל ומביאים הכל לקהל הצפוני”.
אז ההבדל בעיניך בין התיאטרון שלכם לתיאטראות במרכז הוא אך ורק המיקום?
“לא. התיאטראות במרכז הארץ שאני קונה מהם הצגות הם תיאטראות רפרטואריים, כמו תיאטרון חיפה. אני לא תיאטרון רפרטוארי. אני רוכשת הצגות, לא יוצרת אותן. אבל כדי שאהיה בית של תרבות במובן הכי תרבותי של המילה אני עושה תערוכת תלבושות בלוביאו נותנת כבוד לשחקנים בעודם בחיים וקוראת לכיסאות על שמם. גילה אלמגור ובעלה יעקב אגמון חונכים אצלנו את הפרויקט הזה. בשבוע שעבר למשל חיפשנו תחנת אוטובוס ועשינו סרטון לקראת פורים”.
כיצד נקבעים השיקולים הרפרטואריים?
“הכל צריך להיות שונה ומגוון מאוד. כלומר שיהיו דברים מתאימים גם לאוהבי שייקספיר וגם לחובבי הבידור. החוכמה היא להיות קצת שונים וגם להביא הכל מהכל. מחזות הזמר הכי גדולים מגיעים אלינו. הבכורות הארציות נערכות כאן. זה משהו פסיכי. כיום המפיקים בוחרים לעשות אצלנו בכורות כי הם מרגישים שאיתנו הם ממריאים”.
וזה לא רחוק להם להגיע עד לקרית מוצקין?
“לאמנים חשובות הנסיעות, ובעיקר הטרדה של להיות בפקקים, וכשהם מגיעים למוצקין הם אומרים ‘באנו הביתה’. הם פשוט מרגישים בבית. החוכמה היא לחבק אותם ולתת להם הרגשה שהם בבית – לשים שטיחים בחדר האמנים, לתת להם שירותים ומקלחת צמודים, לפנק אותם, לדאוג להם. הגיעה אלינו שחקנית שנתפסה לה הברך, והבאתי לה פיזיותרפיסט. נכון שהנסיעה היא קשה, אבל האמנים אומרים שמבחינתם הדרך שווה”.
וכיצד זה משרת את הקהל חוץ מהנכונות של הפקות להגיע אליכם?
“כששחקן מרגיש טוב הוא עולה לבמה אחרת. השחקנים הם בני אדם, ואני רוצה לתת להם את ההרגשה הכי טובה מאחורי הקלעים כדי שהם ייתנו על הבמה את המקסימום שהם יכולים לתת כי הקהל מרגיש את זה. זה מעגל”.
