איזה כיף היה אתמול באיצטדיון. המשחק מול מכבי נתניה היה אחת מתצוגות הכדורגל היותר טובות של מכבי חיפה בשנים האחרונות. ראינו כדורגל התקפי, משוחרר ומלא ביטחון. כמו שהקפטן במיל' תמיד אומר – אין בליגה שלנו באיירן מינכן או ריאל מדריד, והניצחון לא היה רק על נתניה, אלא לפני הכל על אותה מכבי הפחדנית, ההגנתית והאפורה שהתרגלנו לראות. הניצחון הזה הזכיר לנו את העוצמות שיש למועדון הזה.
בתחילת השבוע ביקרתי את מרקו בלבול על התצוגה הנוראית מול הצהובים מתל אביב, ולכן הפעם מתבקש שהוא יקבל את הקרדיט. כי הוא הבין שטעה, שמע את הביקורת מכל עבר ועלה למשחק כמו שאנחנו מצפים ממנו לעלות מול כל יריבה – כדי לנצח.
הדבר הכי חשובה עכשיו הוא המשכיות. אתמול קיבלנו טעימה מהו כוחו של הסגל של מכבי העונה ומה קורה כשחושבים רק על ניצחון. היה פשוט תענוג לצפות בצ'ארון שרי שנמצא בכל מקום במגרש, לראות את הפריצות האלכסוניות של יאניק ווילדסחוט, על אף החלודה, שנותנות למכבי אלמנט התקפי שהיה חסר לה במשך שנים, וליהנות מעופרי ארד שמתגלה כשחקן טכני שיודע לשחרר התקפות ולפתוח את המשחק.
ואיך אפשר בלי ארנסט מאבוקה. בעבר הוא היה הכלי ההתקפי היחיד של מכבי באגף ימין, והיריבות למדו שאם הן יסגרו אותו הן יחסלו את משחק ההתקפה של הקבוצה. כשמכבי משחקת עם חוליה התקפית כמו אתמול, הגנת היריבה עסוקה בשחקנים אחרים, וזה משאיר למאבוקה מרחבים עצומים. וכשהוא פותח בספרינט עם הפנים לשער, הוא אחד מהשחקנים המסוכנים בליגה.
המאניה דיפרסיה שמכבי גורמת לאוהדיה היא פשוט לא הגיונית, אבל אתמול סוף סוף אפשר היה לחייך. סוף סוף ראינו את מכבי חיפה. היה כיף לראות אחרי המשחק את נטע לביא, את דולב חזיזה ואת סאן מנחם יוצאים לבלות בפאב בעיר לאחר המשחק וחוגגים עם הקהל הירוק. השמחה הזאת מזכירה ימים גדולים, והתקווה היא שהשנה החדשה תמשיך להיראות בדיוק כך. חג שמח, וד"ש לירדן שועה.
עופר
אם בלבול יפסיק לפחד ויחדיר ווינריות וטירוף כמו ששלמה שרף עשה בעונת 1983/4, אין סיבה לא לקחת אליפות. אני מסתכל על הסגלים של הקבוצות האחרות ויש לנו כלים מצוינים.