עכשיו כבר אפשר לומר בפה מלא שתפקיד מאמן מכבי חיפה גדול על מרקו בלבול. אני מרגיש לא בנוח עם הקביעה הזאת, אבל מבט קטן על המשחקים הגדולים של מכבי בקדנציה הנוכחית של בלבול מראה תמונה ברורה: בלבול פשוט לא יודע לנצח. זה התחיל בשנה שעברה במשחק הגביע מול בני סכנין, בתיקו בדרבי ובשני ההפסדים המצמררים מול חדרה, נמשך השנה בתיקו המשמים בדרבי, והסתיים (כמובן שלא באופן סופי) בהפסד למכבי תל אביב אתמול.
דווקא אחרי פתיחת עונה שבישרה טובות (למרות בלבול, יש לומר), מכבי עלתה לדשא באיצטדיון בלומפילד המחודש כמו ילד לפני חיסון – רק לעצום חזק את העיניים ולקוות שהסיוט יעבור כמה שיותר מהר. אחרת אין שום הסבר למה שראינו מול שחקניו של ולדימיר איביץ'.
מכבי תל אביב בגרסה הכי אפורה שלה בשנים האחרונות, עם אלירן עטר ויונתן כהן ביציע, ובלבול המבוהל מסתגר עד כלות נשימתו. הזרים שחיכינו להם במשך כל הקיץ ושנבחרו בפינצטה מקשטים את הספסל דווקא במשחק שבו הכי צריך אותם. המשחק מתחיל, ו-4,000 ירוקים ביציע, שרכשו את כל הכרטיסים תוך חמש דקות, מרגישים מבולבלים. הם מגלים שהכוכב הגדול צ'ארון שרי יושב על הספסל ושמכבי משחקת שוב עם שלושה בלמים. הגול הוא רק עניין של זמן. והוא מגיע בלי קשר לפציעה של גיא חיימוב. המאמן המפוחד מפסיד לנו את המשחק.
קשה להפיל את ההפסד הזה על רז מאיר, אבל הגיע הזמן לומר לבלבול שמאיר הוא לא טוב יותר בהגנה מארנסט מאבוקה, בטח לא כשמשחקים במערך של שלושה בלמים ואז המגן הימני הוא סוג של שחקן אגף. הנריק סאבוריט עבר את מאיר פעם אחר פעם, וחוסר המעוף ההתקפי של המגן החיפאי אפשר לספרדי הצהוב לעלות ולתקוף בלי שום פחד. כשמאבוקה על הדשא, המגן היריב חושש לעלות ונשאר מאחור. מול מאיר סאבוריט לא חשש.
כמה שחיכינו למשחק הזה. נגד מכבי תל אביב, הראשונה מול השנייה, אחרי שמונה שנים בלי ניצחון בבלומפילד. זה היה המשחק לעשות את זה ולחזור לקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי. וכדי לנצח, צריך קודם כל לרצות. לפי ההרכב, המערך והחילופים, בלבול, כמו במקרים בעבר שבהם הכסף היה על המדרגות, פחד ולא רצה לנצח. מכבי הפסידה למכבי תל אביב רק בגלל בלבול. זו היתה תוכנית המשחק הכי מחרידה והכי גרועה שראינו בשנים האחרונות, והיום בבוקר קמו עשרות אלפי ירוקים עם זעזוע מוח, ולא רק חיימוב. ובלי קשר (או אולי דווקא עם), ד"ש ליאניק ווילדסחוט.
אפרים
בלבול בושה. שיחזור לסכנין. זאת הרמה שלו