שפילברג? קלינגר!

חודש שלם חיכינו לרגע הזה וסוף סוף הוא הגיע. היום המיוחל. יום החופש שלקחנו מהעבודה, ארוחת הבוקר שנקבעה כבר ל-9:00 בעיר הקודש, הטיול המרגיע להפגת המתח העצום באוויר הפתוח של ירושלים, התפילות בכותל המערבי והביקור המתבקש בשוק הטוב בישראל – שוק מחנה יהודה. העיר כולה כמרקחה, ולא בגלל הצהובים אלא בגלל אוהדים אדומים שהגיעו עם הילה של התרגשות שיא מעל ראשם. הפחד מחמומי מוח התחלף בתקווה מאופרת. תחושות של חתן וכלה ביום חתונתם – לא פחות, אולי יותר.

אתה מדחיק ומנסה לא לחשוב על הרגע הזה. ואתה אומר לעצמך כבכל יום רגיל שהנה, תיכף נאכל צהריים, תיכף נעשה את הסידורים דרך הסלולרי, תיכף הכל ימשיך כרגיל, ובערב יש איזה משחק פה בטדי. אבל רק דקות ספורות חולפות, והנה עוד סבא אדום עם נכדיו יוצאים ממסעדת פתיליות מיתולוגית, והנה עוד שני בית"רים עם כיפה שחורה, והנה רכבת של אדומים שותים לשוכרה באחד מהפאבים של השוק. ואז אתה נזכר. אין לך ברירה. ככל שנוקפות השעות אתה כבר לא יכול לברוח מזה. זה היום הגדול. זהו. עוד שלוש שעות, עוד שעתיים, עוד שעה. עוד מעט מגיע הרגע שאין ממנו דרך חזרה. עם האוטו לפה, ואז ברגל לשם, ואז שאטל עמוס לטדי, ומשם עוד הליכה ברגל, ופרשים ומשטרה וקללות של ילדים בצהוב והמולה בכניסה ליציע ועיכוב משטרתי של חצי שעה שכמעט גורם לאסון רמיסתי מטופש וצפוי. וואו, אני לא מאמין. הרגע הזה הגיע. הפועל חיפה שוב בגמר הגביע.

כל השבוע שמענו שנקבל רביעייה או חמישייה. שאלו אותנו איך זה שאנחנו לא מתביישים ללכת עם צעיף אדום בירושלים. זלזלו בנו. הפרשנים אמרו שאין לנו סיכוי. אפילו את הכרטיסים לא חילקו שווה בשווה. אוהדים צהובים-שחורים ביציעים שלנו, שרת תרבות וספורט ונשיא מדינה בית"רים אדוקים מוצהרים. השיפוט, איך נאמר, מלכתחילה לא לצדנו. לכאורה כמובן. אה כן, כמעט שכחתי. כדי שבית"ר תזכה בגביע ושכולם יהיו מרוצים אז גם האיצטדיון הוא ביתי. הכל היה מוכן להנפת הגביע הירושלמית, כולל הבמה בכיכר ספרא.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אומרים שהסרטים של שפילברג חוצים כל דמיון, לא אנושיים, רוצחים כל תסריט בר היגיון. אז מיהו אותו תסריטאי מבריק שמצליח להאפיל על הגדולים ביותר? איך אפשר להתעלות על תסריט של שלישייה בדרבי שנה שנייה ברציפות, על שניות מעטות מניצחון היסטורי בטרנר, על מהפכים, על שחקני נוער שקונים את עולמם, על טילים בליסטיים של בלם מ-40 מטר מול הירוקים פעמיים באותה עונה? מיהו אותו תסריטאי שלמרות שכבר כתב את הפרק על שער הניצחון ההיסטרי של חיים מגרלשווילי נגד מכבי תל אביב, הצליח לכתוב פרק עוד יותר חסר תקנה ממנו? דווקא השחקן המושמץ ביותר בחודשים האחרונים, שירד משמעותית ביכולתו מאז שהתפוצצה פרשת המעבר הכשרה-אך-מסריחה לגברת אלונה, דווקא הוא, עם אפס שערי ליגה, עם רגל ימין למדרגות בלבד, נותן את שער חייו בגמר הגביע, בהארכה, ברגל החלשה, לחיבורים. מי אתה תסריטאי פסיכי שכמוך?

רוצים עוד קצת מהסרט הזה? בבקשה. גילי ורמוט, שעבר כל כך הרבה בכדורגל שלנו ולקח כבר שישה גביעים, נקרע בבכי מרוב התרגשות כששמואל שיימן חורר את הרשת הדרומית. מאמון קשוע הצעיר, שנכנס כדי למשוך קצת זמן, הפך תוך חמש דקות למיני גיבור בעצמו כשהספיק לבשל את הדובדבן שבקצפת שנתן את החותמת לחגיגות.

הסוף היה כל כך מתוק – השירים, היציעים המתרוקנים מעברו השני של האיצטדיון, ורגע ההנפה המפואר – אך מה שמסמל יותר מכל את הרגע הגדול שלנו הוא אותו הרגע שבו לקח עדן בן בסט את המיקרופון בסיום ודיבר אלינו – האוהדים. הוא ביקש את תשומת לבנו ופשוט פרק את מה שרבץ לו על הלב. "אנחנו השחקנים, רוצים להגיד לכם תודה רבה, אנחנו אוהבים אתכם. אין דבר שמגיע לכם יותר מלהניף את הגביע הזה". רבבת אדומים לא הסתפקה במחיאות הכפיים הסוערות ובדמעות הזולגות ונעתרה לקריעת גרונו: "הפועל, הפועל חיפה עולה". ספונטני, אמוציונלי, כריזמטי, עניו, מנהיג. קפטן.

אז נכון, החגיגות לא היו ברורות. חלק אמרו שזה יקרה בתל אביב, אחרים קבעו שזה יהיה בקריות, ובין לבין כולם הלכו לישון. ככה זה חוסר ניסיון. אני דווקא מעודד מזה. הכל לטובה. אם ניר יישאר במערכת, העתיד שלנו יישאר ורוד (או פסים מדוגמים באדום-שחור אם תרצו). הניסיון ייצבר, המורשת תיכתב והזיכרונות ימשיכו להיערם. ובא לציון קלינגר.