"זה לא אותו דבר, מלבד הגעגוע". מיום שבת אני מזמזם בלופ את השיר הזה של עברי לידר. עזבו את הניצחון הדחוק על מכבי פתח תקוה החלשה, זה פשוט לא אותו דבר בסמי עופר מאז פיצוץ המשחק נגד מכבי תל אביב – אין אווירה, אין עידוד, אין שמחה ואין חיוכים, רק המון עצב.
זה מתחיל הרבה לפני המשחק. שכונת נאות פרס נראית כמו זירת קרב. שוטרים רכובים על אופנועים וסוסים עושים רונדלים בתוך גן המשחקים בשכונה, ומפחידים את הילדים בחיפושיהם אחרי מתפרעים. אני נוהג להגיע לסמי עופר לפחות שעה וחצי לפני המשחק. עד לא מזמן הייתי יושב עם החברים לעבודה וליציע, שותה איתם בירה, וביחד חיכינו כולנו לרגע שבו ניכנס לאיצטדיון. המפגש החברתי של לפני המשחק היה השוס. במשחקים האחרונים אני מגיע לסמי שעה וחצי, אבל בחוץ שקט. החברים שלי כבר לא באים לפרלמנט אלא ממש לשריקת הפתיחה, ובשיטוט מסביב לאיצטדיון נדמה שזה משחק של הפועל חיפה ולא של מכבי – אין אנשים. כולם באים ברגע האחרון.
ואז מגיעים לשערי הכניסה ליציע. בידוק ביטחוני כמו במחסום צבאי בשטחים, כל אוהד מציג תעודת זהות, כל ילד הופך לחשוד בהחדרת אמל"ח מסוכן. דקות ארוכות נדרשות עד שמגיעים למושב המסומן, ואז, במקום שירי עידוד – דממה. כולם יושבים, מכונסים בעצמם, שקטים, לא מעודדים.
רוצים להישאר מעודכנים?
אין לי שום כוונה לתפוס צד במאבק בין המועדון לארגונים, ובראשם הקופים הירוקים, אבל מה שבטוח זה שמשהו חייב להשתנות, אי אפשר להמשיך ככה. האווירה שהורגלנו לה בסמי עופר בשנים האחרונות היתה כמו באיצטדיונים הגדולים בעולם, קרנבל של כדורגל. תשאלו את שחקני פ.ס.ז' ויובנטוס. קבוצות היו מאבדות נקודות כבר בחדרה מרוב פחד. הקהל היה השחקן ה-12, ולפעמים גם ה-13 וה-14. דבר מכל זה לא נשאר.
אין לי פתרון בשלוף איך אפשר לצאת מהמצב הזה, אבל אני משוכנע שכמה ניצחונות יחזירו את האוהדים, את השירים ואת התפאורות ליציעים. המדינה שבה אנו חיים מספקת לנו מספיק סיבות לדכדוך ולעצב, וכל מה שנשאר לנו הוא ליהנות ולהשתולל בכדורגל. אז כולם כולם לקפוץ.
תגובות