בגיל 38 וחצי רוב האנשים יושבים בסלון עם קרס בירה, מנשנשים חטיפים, מפצחים גרעינים, צופים בכדורגל, מלכלכים על השחקנים שאין להם כושר וחולמים על חמש דקות של משחק עם הילד בפארק העירוני. הגב כואב, הברכיים כבר לא מתפקדות ואחרי חמש מדרגות כבר נגמר האוויר. אני לא יודע איך הגענו למצב הזה, שהשחקן הכי טוב שלנו העונה, המושיע של מכבי חיפה, הוא ליאור רפאלוב, בן 38 וחצי. וזוהי תעודת עניות – לא לרפאלוב חלילה, אלא למועדון.
רפאלוב הוא תופעת טבע. אחרי כל משחק אני תופס את הראש ולא מאמין שזה אותו ליאור ששיחק איתי בקבוצת הנוער לפני 20 שנה. לא הגיוני מה שהוא עושה על המגרש, והכל בצניעות ובענווה. כן בהרכב, לא בהרכב – הוא תמיד נותן את כל מה שיש לו. ויש לו הרבה. הוא כבר נכנס לספרי ההיסטוריה של מכבי לצד הגדולים ביותר – איל ברקוביץ', ראובן עטר ויניב קטן. בעונה שבה יותר מדי שחקנים מגלים יכולת חלשה, בלשון המעטה, ועדיין הם באנקר בהרכב (בלי שמות, הטור הזה מתייחס רק לאחד שמגיע לו), רפאלוב נשאר כוכב כדורגל. הוא רץ בלי הפסקה כאילו עלה מהנוער וצריך להוכיח משהו למישהו (כן, אני מסתכל עליך, ברק בכר), מדרבן, כובש ומבשל.
רוצים להישאר מעודכנים?
אין לי מושג איך הוא עושה את זה אבל יש לי הרבה מושג מה יעקב שחר צריך לעשות כבר עכשיו: להחליט שאחרי עידן בכר-אלברמן, רפאלוב יהיה הדמות המקצועית הראשית והקובעת במכבי חיפה. מאמן, מנהל מקצועי – תקראו לזה איך שאתם רוצים – רפאלוב הוא האיש. משהו דומה למה שאליניב ברדה היה בהפועל באר שבע. בזכות מעמדו וניסיונו הוא יודע לקחת אחריות, לדבר בתקשורת בלי פחד ובלי ערבובים, וגם לבקר כשצריך. וכולנו יודעים כמה צריך.
רפאלוב הוא דוגמה ומופת לכל ילד שחולם להיות כדורגלן. הוא ווינר. הוא גבר. הוא מכבי חיפה. והוא האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. ולא משנה אם זה במגרש, על הקווים או ביציע ליד האנליסטים, אנחנו צריכים אותו שידביק את כולם בווינריות שלו, במכביזם הירוק. זה מגיע לו – ולנו.
תגובות