חבל שלא הפסדנו

כל מי שגדל במכבי חיפה, כשחקן וכאוהד, יודע שיש שתי קבוצות שחייבים לנצח – מכבי תל אביב בקלאסיקו והפועל חיפה בדרבי.

דרבי זה לא עוד משחק. נכון שיריבות ספורטיבית אמיתית אין כאן כי לאורך רוב ההיסטוריה מכבי עולה על הפועל בכל פרמטר, אבל זה משחק על הכבוד ועל השליטה בעיר. לא משנה איך העונה נראית, את הדרבי צריך לנצח. ובעונה הזאת אנחנו נראים רע מאוד, המשחקים קשים לצפייה, והאווירה ביציעים בהתאם. משהו בין כפר סמיר לתל רגב.

נראה שהקבוצה כולה, בראשותו של המאמן ברק בכר, סובלת מסוג של פוסט טראומה, מחוץ לסיטואציה, אחרת אין לי באמת הסבר ליכולת של שחקנים כמו עלי מוחמד ודין דוד או לחילופים שלא קשורים לתוצאה ולמהלך העניינים על הדשא.

אבל אם על היכולת עוד אפשר איכשהו לסלוח, אין מחילה על האנמיות, על האיטיות ועל היעדר מחשבה. יש כמה יוצאים מן הכלל כמו דולב חזיזה, עבדולאי סק וליאור רפאלוב, אבל זה רחוק מאוד מלהספיק. הסגל שלנו, אחד הבלתי מאוזנים בתולדות מכבי חיפה, לא שווה יותר ממקומות 3 או 4. מכבי נכשלה עם כל הזרים, סף השבירה שלה נמוך מאוד, שחקנים מקבלים טאבו בהרכב, אחרים מתייבשים על הספסל, והרחש ביציעים הולך וגובר ככל שהליגה נמשכת.

שחקני הפועל, עם רוני לוי שהוא מאמן ההגנה הטוב בליגה ביי פאר, באו להוציא תיקו, ואין לי שום טענה אליהם. הם לא הגיעו אפילו למצב אחד, עדיין מצאו את הרשת והיו רחוקים שניות מלנצח ולקחת את כל הקופה, אבל אז הגיע רפאלוב שהציל את בכר מביזיון נוסף ומהפסד מביש בדרבי.

ואתם יודעים מה – חבל שהשווינו. אולי אז מישהו היה מתעורר סוף סוף במועדון הזה ומבין שמשהו רע מאוד קורה פה. המאמן והשחקנים המאמן והצוות לא עומדים בלחץ. הליגה כבר גמורה, אבל העונה עוד לא הסתיימה. יש עוד רבע גמר גביע נגד הפועל באר שבע בטרנר, אבל זו אופטימיות שאין מאחוריה דבר. בפעם הראשונה בחיי אני אומר – היה עדיף להפסיד.