האוהדים כבר פיטרו אותו, העיתונאים כבר ירדו עליו, אבל אני, כשראיתי את הפנים שלו במסיבת העיתונאים אחרי ההפסד המשפיל לבית"ר ירושלים, בעיקר ריחמתי עליו. ברק בכר הוא עדיין המאמן הטוב בישראל, אבל העונה הוא פשוט אובד עצות. אין דרך, אין שיטה, אין הרכב, אין תשוקה, אין כדורגל.
כל מה שבכר מנסה לא הולך לו. שלושה בלמים או שניים, חלוץ אחד או שניים, קשר אמצע אחד או שניים – הכל קורס, כלום לא הולך. הוא רצה שפרנטזדי פיירו ופייר קורנו יישארו – והם עזבו; הוא כבר השתכנע בנחיצותו של עומר אצילי – והוא חתם בבית"ר. אפילו החלפת הגרדרובה לא עוזרת. בעברית אומרים "קארמה איז א ביץ'".
אבא שלי לימד אותי שבחיים לעולם לא לחזור אחורה, לצעוד רק קדימה. הייתי נגד החזרה של בכר למכבי חיפה על חשבונו של מסאי דגו. לא כי אני לא מחזיק ממנו – להיפך. אבל בכר הגיע עם מכבי לשיאים מטורפים, שמהם נשאר רק לרדת. וכך, עפנו מושפלים מאירופה, הפסדנו בכל המשחקים נגד שלוש הגדולות האחרות, כולל בגמר גביע הטוטו, ויש פה משהו שהוא הרבה מעבר לכדורגל.
רוצים להישאר מעודכנים?
נדמה שלא משנה מה בכר יעשה, שום דבר לא יעבוד. נגד בית"ר פתחו השחקנים את המחצית השנייה בטירוף שלא נראה פה כבר הרבה זמן. 30 דקות של כדורגל פסיכי, שון גולדברג וקני סייף הפכו למפלצות כדורגל, כל שחקן שיחק כמו שניים, והקהל נתן עוד הצגה מפוארת. ב-1:1 הייתי בטוח שאנחנו נותנים להם שלישייה. איך זה נגמר בסוף – כולם יודעים.
אבל 15 הדקות האחרונות היו תמצית העונה של בכר. אחרי השוויון שחקני בית"ר היו מפורקים. במקום להאט את המשחק, לשחק מסודר ובשכל, קיבלנו הפקרות. כל השחקנים עלו למעלה, גולדברג ועבדולאי סק לא יצאו מהרחבה של בית"ר, ולירושלמים הספיקו שתי מתפרצות קטלניות כדי לסגור סיפור. זה הוכיח שבכר לא שולט בקבוצה, שאין לו שום השפעה עליה. פה ושם הברקות של שחקנים בודדים, הכל נשען על הקהל או על המזל.
אני שיחקתי (או יותר נכון – ישבתי בספסל כל העונה) באליפות ההיא של רוני לוי, "אליפות בלי מאמן", שר הקהל בזמן שאריק בנדו הניף את הצלחת, גם מכבי הנוכחית היא קבוצה בלי מאמן. זה לא בכר, זאת הקארמה. נראה שנגמר הסיפור, חבל על הזמן. אני לא רואה את יעקב שחר מפטר אותו, אבל אני כן רואה את בכר נשבר ועוזב. געגועים לדגו.
אלברט מאיר
אסי חברי היקר אתה עוד כועס עליו בגלל שהוא ויתר אל פירו אהוב ליבך שמכרו אותו ליונים