אני איש של מילים. רק לעתים רחוקות מאוד אני נשאר ללא מילים. וככה אני כבר משבת אחר הצהריים. נותרתי עם השראה, הערצה וכן – גם קנאה הרבה קנאה. כי אי אפשר שלא לקנא בליאור רפאלוב. וגם אי אפשר להסביר את התופעה.
האיש עוד מעט בן 39, ובזמן שרוב בני גילו יושבים על הכורסה עם כרס בירה ומדברים על כדורגל, הוא לא מפסיק לרוץ על המגרש. לטוב ולרע, רפאלוב לוקח את מכבי חיפה על הגב. בחלומות הכי ורודים שלי (וכנראה שגם שלו) לא האמנתי שרפאלוב יכול לשחק ככה, כאילו רק עלה מהנוער, וחמשת הגולים שלו, שכל אחד מהם בצבע, הם רק בונוס לעבודה הגדולה שהוא עושה על הדשא.
רפאלוב התבגר מנטלית. הוא כבר מזמן לא הילד מאור עקיבא, השנים בבלגיה עשו לו רק טוב. הוא לוקח אחריות בהפסדים ובכישלונות, מתנסח נהדר בריאיונות, מדבר פתוח על הכל ולא פוחד להביע את דעתו (ראו מקרה דיא סבע והנבחרת). ולמרות הכל, נראה שהוא מקבל הרבה פחות קרדיט ממה שמגיע לו. רק תחשבו מה היה קורה כאן אם ערן זהבי היה עושה פתיחת עונה כזאת במכבי תל אביב. יש מצב שרן בן שמעון היה מגיע אליו הביתה ונושא אותו על כפיים למכונית בדרך לאימון הנבחרת.
רוצים להישאר מעודכנים?
הפספוס הגדול ביותר בקריירה של רפאלוב זה שהוא לא הטביע חותם בנבחרת ישראל, לרוב לא באשמתו. 13 שנים בקבוצות הטופ של בלגיה פלוס זכייה בנעל הזהב זה לא דבר שהולך ברגל. כישרון על כמוהו היה חייב להיות מעמודי התווך של הנבחרת. רפאלוב הוא איש צנוע ושקט, ואולי בעצם זה הסוד שלו. לא רוצים אותו בנבחרת? לא נורא, החיים נמשכים.
לעולם לא תראו אותו באינסטגרם עם תמונות של הריבועים בבטן כמו זהבי, לעולם לא תשמעו אותו מילה נגד המאמן או הצוות המקצועי. אצלו הרעש הוא השקט, וזה מתכון מנצח.
את העונה הזאת התחיל רפאלוב כשחקן משלים בסגל של ברק בכר, והוא כרגע הסיבה היחידה שמכבי נמצאת בצמרת. משחק אחרי משחק הוא שומר את בכר והטעויות בתמונת האליפות, וזו צריכה להיות השנה שלו, שבה הוא הולך עד הסוף. ואולי זה גם בגלל שהוא מריח את הסוף. טוב יעשו במועדון אם יחתימו אותו כבר עכשיו לעונה הבאה. עזבו את העונה הבאה – עד שייגמר לו הכוח והוא יגיד די. למען הילד שלי והילדים של כולנו, כי אלה הם בדיוק הערכים שאנחנו רוצים שיעברו לדור הבא.
תגובות