כבר יותר מעשרה חודשים שאני מתקשה להוציא חיוך. טבח 7 באוקטובר גרם לעצב ולמועקה גדולים שבלתי אפשרי להסביר במילים, וזה רק נמשך ונמשך ונמשך. ואם זה לא מספיק, הגיע גם האיום האיראני המשתק. חיפה כמו כל הארץ שרויה בכוננות מלחמה, ומסביב אנשים עצובים, מתקשים לחייך, מתקשים לנשום.
כבר שבועיים אני מחכה שיתקפו אותנו. הממ"ד מוכן ומאובזר לשהות ממושכת. המשפחה בסטרס רציני. תוסיפו לכך את החום המטורף והלחות המגעילה של אוגוסט ואת החופש הגדול של הילדים שכבר משתגעים בבית, ותקבלו דיכאון מוחלט. "למה אנחנו לא עושים כלום בחופש?", שאל אותי השבוע הבן שלי אוראל, ולא מצאתי תשובה. מה כבר אפשר לומר לילד ששנה אחרי שנה נהרס לו החופש הגדול?
אם יש דבר אחד שיכול אולי להחזיר את החיוך לאוראל ולי זה כדורגל. שערים, ניצחונות, יציעים מפוצצים ושמחה ירוקה. נכון, ברק בכר חזר, אבל קיץ דל כל כך מבחינת רכש אני לא זוכר, מה גם שברור שלא מדובר בשוברי שוויון, ואסור לשכוח את ההדחה המוקדמת והביזיונית מאירופה מול קבוצה ברמה של פלייאוף תחתון בואכה ירידת ליגה. אבל עדיין – מכבי חיפה זה שמחה, מכבי חיפה זה אושר בלב. זו התרופה הכי טובה שיכולה להיות בתקופה הקשה הזאת. בעצם בכל תקופה.
רוצים להישאר מעודכנים?
מבחינתי הכל מתחיל מחדש בשבת, בחצי גמר גביע הטוטו מול מכבי נתניה. השבוע נזכרתי בדוד לוי – המאמן שלי בקבוצת הנוער של מכבי – שהיה מכין אותנו לכל משחק כאילו זה המשחק האחרון בחיים שלנו ואנחנו חייבים לנצח. היה לו משפט קבוע: "לא מעניין אותי אם זה גביע הבמבה, אני רוצה לנצח".
ואסיים בבקשה אישית מבכר ומהשחקנים: השנה הזאת היא הקשה ביותר בתולדות המדינה, והדבר היחיד שמעודד קצת זה מכבי הכדורגל. אתם הרבה יותר משחקני כדורגל, אתם אחראים לשעתיים של בריחה מהמציאות. שחקו כדורגל שמח עם הרבה גולים, תנו את הלב ואת הנשמה, חשבו על כל ילד שצופה בכם מהיציע. הוא, אני, אנחנו – זקוקים לכם.
טל
מרגש. בהצלחה למכבי