ביום ראשון ימלאו 40 שנה לאליפות הראשונה וההיסטורית של מכבי חיפה. רוני רוזנטל, איתן אהרוני, אבי רן ז"ל, אברהם אבוקרט, משה סלקטר, ברוך ממן ושאר שחקני הבית בקבוצה נחשבו לפני תחילת עונת 1984-1983 לאלמונים – אולי עם עתיד מבטיח אבל ממש לא כוכבים. הם, כמו רבים בכדורגל הישראלי של שנות ה־80, אפילו לא העלו בדמיונם שאפשר בכלל להיאבק על התואר, שלא לדבר על זכייה בו.
אבל יו"ר הקבוצה דאז צביקה ויצנר והגזבר פרדי שביט חשבו בגדול ופנו לאחד מהמאמנים הבולטים של אותם הימים – שלמה שרף – שהעמיד בפניהם תנאי: "אני רוצה סגל לאליפות".
מכבי חיפה, אז מועדון קטן שדשדש בין הליגה הראשונה (הלאומית) לליגה השנייה (הלאומית) הקשיבו, הפנימו והסכימו. שרף סימן שני שחקנים. הראשון היה ציון מרילי – המגן השמאלי המצטיין של הפועל ירושלים, והשני היה החלוץ זאהי ארמלי – המלך של המגזר הערבי שהרעיד רשתות במדי מכבי שפרעם.
עונה קודם לכן, במסגרת עסקה משונה בין מכבי לשפרעם, שיחק ארמלי עשרה משחקים בחיפה לפני שחזר לשפרעם. אבל כשלמה רוצה משהו הוא גם מקבל, ולאחר שדרש את החלוץ ואחרי מירוץ ראש בראש עם מכבי תל אביב, חתם החלוץ על חוזה עתק לאותה התקופה, ועם חידוש מרעיש – סעיף של מענק במקרה של זכייה באליפות. סעיף דומה הוכנס גם לחוזהו של מרילי.
הליגה יצאה לדרך ב־24 בספטמבר 1983 עם ניצחון ביתי 0:1 על הכח רמת גן, אבל המשך העונה לא בישר על הבאות. בסיבוב הראשון ספגה מכבי הפסדים מביכים לבית"ר תל אביב, להפועל לוד ולמכבי רמת עמידר, והיתה מרוחקת 13 נקודות מהמוליכה בית"ר ירושלים. אבל את הסיבוב השני סיימה הקבוצה ללא הפסד.
במחזור ה־26 (מתוך 30) אירחה מכבי את בית"ר ירושלים למשחק רדיוס ללא קהל בנתניה. אלפים התקבצו על הגגות של הבניינים שסבבו את הקופסה, על מנופים ועל משאיות וחזו בשערים של סלקטר וארמלי שקבעו 1:2. לפתע מכבי נכנסה למאבק על האליפות.
במחזור ה־29, מחזור אחד בלבד לסיום העונה, מכבי ניצחה בחוץ את הפועל יהוד 0:1 משער של סלקטר, ובית"ר חטפה שלישייה ממשה סיני ומשבתאי לוי בימק"א – והמהפך הושלם. מכבי עלתה לראש הטבלה בהפרש של נקודה.
זאהי ארמלי ורוני רוזנטל מסתערים על התואר (צילום: מוזיאון מכבי חיפה, מימל)
רוצים להישאר מעודכנים?
את השבוע שקדם לשבת הגדולה ולמשחק האליפות מול רמת עמידר אפשר להגדיר במילה אחת – טירוף. העיר כולה ציפתה למשהו חדש – חוויה שאיש לא הכיר קודם לכן. אלא שמנהלי איצטדיון קרית אליעזר, כמו פקידי עירייה חרוצים, הזדרזו לשפוך רעל על הדשא לקראת השיפוץ ההולך ומתקרב, ופגעו קשות בכר הדשא שהפך צהוב ומלא בבורות ובחול. יציעי הבטון באיצטדיון היו מלאים יותר משעתיים לשריקת הפתיחה, ולפי ההערכות הצטופפו בטריבונות 25,000 אוהדים ירוקים – הרבה יותר ממה שהאיצטדיון היה מסוגל להכיל. אלפים אחרים התקבצו בסטלה מאריס חמושים במשקפות, כמו גם מסביב לאיצטדיון. הם המתינו בחוץ וחיכו לשמוע את הקהל שואג "גול".
וזה קרה. בדקה ה־20 התרומם סלקטר לקרן של מרילי ונעץ את הכדור ברשת. על המשך המשחק אין הרבה מה לספר – מכבי עשתה הכל כדי לשמור על התוצאה, ורמת עמידר לא הצליחה, וגם לא היתה מסוגלת, לעשות הרבה. לקראת סיום המשחק התרוקן כביש סטלה מאריס, והאלפים נהרו לכיוון האיצטדיון. בדקות האחרונות מספר האוהדים מחוץ למגרש היתה גדול מזה שבתוכו.
השופט עובדיה בן יצחק לא מיהר לשרוק לסיום וגרם להרבה דפיקות לב מואצות, אבל כשהשריקה הגיעה וקבעה שמכבי זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה, ניתן האות להתפרצות שמחה שלא נראתה בעיר מעולם. הקהל פרץ את הגדרות, נכנס למגרש והניף את אליליו על כפיים. השערים נשברו והרשתות נתלשו כדי לשמש מזכרת מהיום הגדול.
החגיגות בעיר נמשכו ימים ארוכים. מאז זכתה האימפריה הירוקה בעוד 14 אליפויות וחמישה גביעים (שהצטרפו לגביע ב־1962), הגיעה להישגים אדירים בזירה האירופית וביססה את מעמדה כמועדון המוביל בארץ. ומי שמכיר את יעקב שחר ואת הרעב שלו לתארים יודע – זה לא ייעצר כאן.
צדוק מלכה שותה שמפניה עם האוהדים (צילום: מוזיאון מכבי חיפה, מימל)
אחד ש-
לא מדוייק..
בדיוק בגלל מצב הדשא,משחק האליפות התקיים באיצטדיון בקרית חיים,ולא בק.אליעזר..