זה לא כל כך נעים לראות פאב סגור

רגע לפני התוכניות האמנותיות היקרות של סוף השבוע והבילויים במסיבות המוגזמות של תל אביב בימי חמישי ושישי – שלפעמים הייתי נגרר אליהן בעל כורחי כסוג של מבוגר אחראי עם מספיק מרווח זמן יעיל מסוף השבוע הקודם ועם שלושה-ארבעה ימי עבודה עמוסים למלא את המצברים הפיננסיים – הבירה ברביעי היתה המנהג הכמעט קבוע וזמן האיכות הכי מוצלח שלנו בחיפה בתקופה שבה יצאנו ביחד. “שלנו” זאת אומרת שלי, של החבר שלי דאז ושל הפינה הקבועה שלנו בקצה הרחוק והאפלולי, מאחורי ברזי הבירה המתחלפת על בר העץ של פאב הדאנק במושבה הגרמנית.

המוסד החיפאי סגר בשבוע שעבר את שעריו בטריקה אופיינית אחרי 19 שנות פעילות, וגם זה רק אחרי שצלצלנו בפעמון בפעם האחרונה, המתנו שיפתחו לנו כדי לומר שלום אחרון לאלכס אדלשטיין, ואז מישהו מבפנים צעק “סגור!” למרות שהיה פתוח, רק כדי לבלבל עד הרגע האחרון את אויבי חוקי הבית. הדאנק הפצפון היה במשך תקופה ארוכה בחירת ברירת המחדל שלנו לעניין בירה ואינטימיות באזור העיר התחתית. למרות גודלו הזעום ביחס לברים הנוצצים הגדולים במרכז הכרמל ובציר מוריה, המקום הכיל גם אותנו וגם את הרומנטיקה הצעירה שלנו בדיוק כמו שהיינו אז. ולאף אחד מהלקוחות ומהעובדים סביבנו לא היה אכפת מי אנחנו ומה אנחנו עושים לפני, תוך כדי או בעיקר אחרי לגימת הבירה המצוינת בדאנק. העיקר שלא נבקש קטשופ או נערבב כל מיני דברים לא ברורים מהבר או נבקש לזרז את מזיגת הבירה, שלא לדבר על בחירת שירים או חיבור שולחנות ליותר משישה אנשים. בירה סבירה וחוויות מרגשות חדשות יש ויהיו בכל הברים ומקומות הבילוי החדשים. תהא הסיבה לסגירה אשר תהא – עוד מקום עם קסם נוסטלגי מיוחד בשבילנו כמו של הדאנק לא יהיה.

לעומתו, לג’ק והאפונים – הפאב של ג’קי רזון בגלגולו הנוכחי ברחוב הבנקים, שגם הוא הודיע השבוע על סגירת העסק בטרם עת – אין בזיכרון הקהילתי שלי אורורה רומנטית, נוסטלגיה רגשית או סיפורי זימה מסעירים מהקומה השנייה מעל הבר, אלא מקום של כבוד במקומות הנוחים והנגישים מבחינת תחבורה ציבורית, שמתאימים לפגישות עם חברים או עם קולגות מכל קצוות הקהילות שמגיעים בסוף יום עבודה מחוץ לעיר ולא רצו או לא היו יכולים לעלות להדר או לכרמל. למען האמת, ישבתי שם פעם אחת בערך לפני שנתיים לפגישת עבודה בנושא מצעד הגאווה, והג’ק היה היחיד שפתוח בשעות אחר הצהריים והתאים לתנאים המוקדמים של קיום הפגישה: מרחק של חמש דקות הליכה מתחנת הרכבת ומהכרמלית עד ברז הבירה הקרה, עם שולחנות פנויים לשני מחשבים ניידים.

אך בכנות לא קורקטית, בניגוד לדאנק של אלכס, שסומן כאתר מורשת גאה לשימור וסגירתו שקולה להרס התרבות המקומית, סגירת ג’ק והאפונים של ג’קי היקר מטרידה את מנוחתי קצת פחות. כי אם הג’ק היה סגור באותו הערב הנדרש, כנראה הייתי מדפדף עוד רגע וללא סנטימנטים ברשימת המקומות הפתוחים ומוצא מקום אחר, אולי פחות נגיש ובלי האווירה הפינתית המיוחדת לקיום פגישה שתוכנה היה חשוב משמעותית יותר מהסביבה שבה היא התקיימה, בדיוק כפי שעובדי בית מינהל ההנדסה ומבקריו מצאו די מהר את הדרך לבתי הקפה הרחוקים ולמסעדות הפועלים בהדר והמשיכו את חייהם ואת פגישותיהם העסקיות גם אחרי שקפה ביאליק נסגר, לצערם של כמעט כל הצדדים. כי לא יעזור אסף גרניט או אלון גל, זו דרכם של העסקים הקטנים בתחום המזון בשעות היום בחיפה. משעות הבוקר המוקדמות ועד אחרי ארוחת הצהריים, גם אם יהיו פה 1,000 מת”מים ומתחם מזון יוקרתי על המזח של ברצלונה החדשה, העיר הרעבה תישאר אדומה, והסועדים יחפשו את העסקיות הפשוטות והמשביעות – את החומוס, את הפלאפל, את השניצל בבגט ואת השווארמה בלאפה – גם במסעדה הכי יקרה ובפאב הכי מושקע, לפחות עד החתמת הכרטיס ביציאה מהעבודה ושקיעת החמה.

עם רדת החשיכה וצאת הכוכבים, והרבה אחרי שעות אחר הצהריים המתות בעסקי המזון והבילוי ברחובות העיר השוממים, התפאורה בעסקים האלה משתנה והתחרות על הלקוחות ועל הבליינים מחריפה. כי המקומות הקטנים האלה, שהתל אביבים החדשים שעברו לחיפה בזכות שכר הדירה הכאילו נמוך עדיין לא מכירים, אמנם הופכים לבתים האלטרנטיביים המיוחדים והייחודיים של החיפאים הקבועים, אבל יש בהם מעט תנועה של לקוחות חדשים. ומכיוון שבחיפה הקטנה יש בערך מקום אחד מוצלח, אולי שניים מבוקשים מכל סוג ולכל אופי בילוי, ז’אנר מוזיקלי, שכונה או קהילה, כל עסק קטן שנסגר גם מעלים איתו עוד חתיכה מהפאזל האנושי שגם ככה רופף ונודד קבוע אל מחוץ לחיפה.

הכותב הוא ממובילי הקהילה הגאה והבעלים של  קפה פאזל