אימון אישי

"חולדה, זו הדס!”.
“ששש… למה את צועקת?”.
צעקתי בטלפון כי הייתי בטוחה שבצד השני תענה אשה מבוגרת שבקושי שומעת. טעיתי. ענתה לי אשה יותר חריפה, ברורה, אנרגטית וחדה ממני. לשמחתי, לא הכרתי את חולדה גורביץ’ באופן אישי. רק מסיפורים, ממש כמו אגדה. לשמחתי, כי המפגשים איתה לרוב הם בנסיבות לא הכי בריאות, וטפו טפו טפו לא הזדקקתי לביקור מ”אם הפצועים”.

לכבוד יום האשה הבינלאומי ביקשתי לעשות עליה כתבה גדולה וקבענו בקפה פלפלת ברמב”ם, בלי הרבה רעש ועם תה ועוגיות בשלוף. התלהבתי מעצמי על הרגישות שבבחירת המקום. כשהגעתי היא הסתובבה סביב בית הקפה, ולא הצלחתי להבין למה היא לא מוכנה לשבת שם. היא זרקה כמה סיבות שפחות הסתדרו לי, ולבסוף הצלחתי להוציא ממנה: “סבא שלי היה אומר שבתי קפה זה לבטלנים”. באותו הרגע התאהבתי. אחרי שהתיישבנו חלפו להן 45 דקות תמימות עד שמצעד המעריצים שלה הסתיים ויכולתי להשחיל מילה. עוד קודם, בטלפון, היא הזהירה אותי מישיבה בציבור, ואני עניתי לה ברוב צניעות שגם אני מכירה אנשים (אחרי הפגישה ההיא קבלו ביטול על ההצהרה הזו שלי).

רציתי לשמוע הכל על “המלאך בלבן”. מי היא ומה היא עושה, ומפיה, לא באמצעות ויקיפדיה. היא, לעומת זאת, רצתה להשמיע משהו אחר. תמיד כולם מתעניינים בחולדה, היא אמרה, אבל אף אחד לא שואל איך היא הפכה למי שהיא – העבר המשפחתי, הערכים, האידיאולוגיות והחינוך של פעם.

“אמא שלי וסבתא שלי לא היו אומרות לי מה לעשות ואיך להתנהג”, היא התחילה לספר, “הן פשוט היו מתנהגות, ואני הייתי לומדת מהן”. כשהיא הסבירה לי שהיא הפכה למי שהיא היום, עם לב רחב כל כך, בזכות הנשים שגידלו אותה, הבנתי כמה אני צריכה לעבוד על עצמי. אם עד היום הייתי עושה הנחות לעצמי ומעגלת פינות איפה שרק אפשר, מהיום (ליתר דיוק, מלפני שנה ושלושה חודשים) יש לי מישהו קטן שרק סופג ממני מידע, והגיע הזמן לחשוב לפני מעשה. את החברים שלי הצחיק מאוד כשלביא תפס את הסלולרי צעצוע שלו והתחיל לצעוק ולחלק משימות בשפת התינוקות כשלכולם היה ברור ממי הוא למד את זה. אותי, מנגד, זה הפחיד, ונזכרתי במה שחולדה סיפרה. היא לא באה לחנך אותי, אבל אחרי כל מפגש איתה חזרתי הביתה עם הרבה מאוד נקודות למחשבה, כאילו חזרתי מסמינר במכון אדלר.
אחרי אחת מהפגישות, כשהקפצתי אותה הביתה, עשיתי לייב בפייסבוק כי רציתי לשתף את כולם בחוויה.

היו שהגיבו לי בצחוק שבמשך 90 שנה היא היתה חולדה הטהורה, עד שאני הגעתי – בתי קפה, פייסבוק, ואם זה לא מספיק אפילו הצעתי לה להשתתף בעונה של “מחוברים”. אני חושבת שהכי טראש שלי היה כשרצינו להצטלם ואני הלכתי כמובן על סלפי. מצד אחד אני בזה לדור החדש, עם כל השטויות, הסלנג והמוזיקה שלו, ומצד שני פתאום קלטתי שאני לא טובה יותר ממנו. מעבר לקצת ביקורת עצמית שלא תזיק לאף אחד, קיבלתי המון ממנה ובזכותה. חולדה היא בהחלט מודל לחיקוי, לא רק ביום האשה אלא בכל יום. גם כשנפגשנו בשני, ברביעי ואפילו כשניפגש היום, בשישי, ואני אקריא לה את הטור הזה. היא בטח תצטנע ולא תבין למה הייתי צריכה לכתוב עליה, שלא לדבר על ההפתעה הנוספת שטמונה לה בעמוד ??, כי הרי ידוע לכל – חולדה היא מאלה שנותנים מתנות ולא מאלה שמקבלים אותן.

אני בטוחה שעוד רבים יודו לה כשהיא תצעד ברחוב, ברמב”ם או באחד מבתי האבות בעיר. אבל הכי מכולם יהיו בטח לביא ואריק. כי אם היא הצליחה לאזן אותי אפילו במעט, זה כבר המון.