השעון המעורר שלי

יש טיפוסים של מתוק ויש טיפוסים של מלוח. יש כאלה שאוהבים את המדבר ויש כאלה שאוהבים את הצפון. יש אנשים של מלוח ויש אנשים של מתוק. יש חיות של בוקר ויש עכברים של לילה.
אני מכורה למתוק, מאוהבת בירוק של הצפון, מתה על כרבולים של חורף ויותר מכל – שלא מבחירה – אני טיפוס של לילה. אני לא יודעת לתפקד בבוקר, לא כל כך נחמדה וממש לא מאופסת. בלימודים חשבו שזה ישתנה, אבל למדתי בגימנסיה כרמל – מקום שאין בו שעות אפס (או שעות בוקר בכלל), וכשאמרו שהטירונות והצבא יאפסו אותי הגעתי למסגרת הכי לא פורמלית – בלי שעות בוקר מוקדמות, בלי בוס על הראש ואפילו בלי מדים. הרעיונות הכי טובים שלי צצים בלילה. העשייה, היעילות שלי והצד היפה שלי יוצאים בלילה. ולא בגלל שחשוך.

כשלביא נולד סיגלנו לעצמנו סדר יום משתנה, כשהדבר היחיד הקבוע בו הוא שלא קמים מוקדם. ואז התחלתי, אמא טרייה, לחטוף ריקושטים מכל הכיוונים: איזו טעות חמורה אני עושה הן מבחינה אנרגטית והן מבחינה טכנית, כמה חשוב שילד יקום עם הזריחה וילך לישון עם השקיעה ועוד כל מיני הפחדות. אני נשבעת שניסיתי ורציתי לקום מוקדם, אבל זה לא הלך.
שנה ותשע (ממש כמו שירות צבאי) לביא היה איתי בבית, כך ששעות השינה שלי לא נפגעו. ואז הגיע הזמן ללכת הגן. פתאום אנשים מתקשרים אלי בבוקר, יוצאים מנקודת הנחה שזהו, הבית ער. אבל אני לא מצליחה לקבל את רוע הגזירה.

בינינו, בניתי על הגן שיציב ללביא את הגבולות שאני לא הצלחתי להציב, ילמד אותו לאכול בלי טלוויזיה ברקע ולהירדם בלי בעיות. למרבה הפלא הוא גם הצליח, ואפילו מהר מהצפוי. זה אומר שבשביל שהוא יירדם בגן הוא צריך לקום מוקדם, ובהכרח גם ללכת לישון מוקדם. עם עניין השינה אין לי בעיה, אבל עם עניין אחר – שהוא הפך לשעון המעורר שלי – דווקא יש לי בעיה. לא ברור איך הוא עושה את זה, אבל הוא מתוכנת לקום ב־7:45 על הדקה בכל יום (כן, כולל בשבת). הייתי בטוחה שאם הוא, שנושא את הגנים שלי, הצליח לעמוד במשימה, גם לי יש סיכוי. כשזה התור של אריק הכל מתקתק, ובתיאוריה גם במשמרת שלי הרעיון הוא לקום, לקחת אותו לגן ולחזור לישון. אבל העצבים, הפקקים, הלחץ מפני איחור והריצות במעלה ובמורד המדרגות (כי בכל בוקר אני שוכחת לפחות פעמיים דברים בסיסיים שאני אמורה לקחת לגן) מוציאים אותי מהשינה.

הטענה שלי, שלפיה צריך להתחיל את הלימודים בגן אחרי החגים כדי לא לבלבל את הילדים עם חופש בכל שני וחמישי, הופרכה מהר מאוד. לביא התרגל, ומבחינתו בכל יום, גם בימי חג, קמים מוקדם, כי למה לבזבז את היום בשינה. אז בזכותו (או בגללו – הכל תלוי בעיני המתבונן) גם את החגים והשבתות אנחנו מקדמים באהבה, רק שמשעה הרבה יותר מוקדמת. להגיד לכם שהתרגלתי? לא, אבל אין ברירה. כנראה שבעשור הקרוב איאלץ לוותר על שנת היופי שלי, עדיין להישאר טיפוס של לילה, ופשוט להפוך במקביל גם לטיפוס של בוקר.