הקיץ של אליה

אם תשאלו אותי מהו הסרט שהכי השפיע עלי בכל הזמנים אשיב שזהו “הקיץ של אביה”. כילד אני זוכר שתמיד ניקר בי את החשש שלא יגיעו אורחים לימי ההולדת שלי. כמובן שבגיל מבוגר יותר הפחד הזה השתחרר, מהסיבה הפשוטה שכבר לא ערכתי ימי הולדת עם אורחים אלא בחרתי לבלות עם מספר מצומצם של חברים, ובשנים האחרונות – הפתעת חו”ל כלשהי של האשה. אבל רצה הגורל ושוב גיליתי שהפחד הזה לא חלף מהעולם אלא דווקא חוזר, ופי עשרה כשמדובר בהפקת יום הולדת לקטנה שלנו.

בשישי שעבר חגגנו לאליה יום הולדת שנה, והאמת היא שממדי ההפקה לא היו מפחידים כמו שחששתי. אשתי היתה אחראית על ועדת קישוט וכיבוד ביחד עם כל מיני דודות שהפתיעו ברגע האחרון, אני הייתי אחראי בעיקר על השטח עצמו – שיהיה נקי, שטוף וערוך להכיל 15 קטנטנים ועוד 20 מבוגרים, שזה אומר מזרנים משככי נפילות בכל פינה, כיסא ומאפרה בכל פינה נגדית, כמה אביזרי במה כמו מגלשה, מתנפחים וטרמפולינה לילדים, ועוד כמה אביזרי במה כמו בירות וכדורים נגד כאב ראש למבוגרים. הזמנו את האורחים לשעה 15:00 בצהרי יום שישי, ותזכרנו לפחות חמש פעמים את השעה בקבוצות הווטסאפ השונות, כי בכל זאת היינו תלויים במזג האוויר ובשעות השינה של אליה. שעת השי”ן הגיעה והכל היה מוכן, חוץ מאיתנו ומאליה. אז במיומנות צבאית התקלחנו והתלבשנו רק כדי לגלות שחוץ מההורים שלי אף אחד עדיין לא הגיע.

מאז היום הראשון בבקו”ם לא חשתי כאלה פחד משתק ותחושת חוסר אונים מתובלת עם קורטוב של כישלון. הסתכלתי על אשתי והיא הסתכלה עלי במבט כזה של חוסר הבנה, ואז שנינו הסתכלנו על הילדה שהתלהבה כל כך מהבלונים שקישטו את החצר ומיד הבנו שזה לא קשור באורחים, בכיבוד או בהפעלות אלא אך ורק באושר שלה. באותו הרגע שחררנו לחץ, הורדנו את מפלס החרדה והתחלנו ליהנות. שמנו מוזיקה, חיממנו את המאפים, ולאט לאט החלו האורחים להגיע. בכל זאת, יום שישי אחר הצהריים, ואנשים צריכים לבחור בין שנ”צ למסיבת יום הולדת של תינוקת בת שנה שלא מבינה על מה כל המהומה. למרבה ההפתעה הגיעו גם גברים למאורע, ובכך התפוגג החשש הגדול שלי להיתקע עם חבורת נשים ועגלות.

אחד מהדברים הכי יפים שגיליתי לגבי ילדים הוא שהם לא צריכים שום הפעלות או אטרקציות מיוחדות. תן להם עשר דקות של מינגלינג והם הופכים להיות החברים הכי טובים בעולם, אפילו שהם מעולם לא נפגשו לפני כן. הכל הלך כמתוכנן – הילדים העסיקו את עצמם, כך גם הגברים, והתינוקות העסיקו את הנשים, כך שכולם היו עסוקים. שעה וחצי לתוך יום ההולדת הגיע הזמן של טקס העוגה. מכיוון שזו השנה הראשונה שלי כאב טרי לא ידעתי כמה דברים בסיסיים, כמו למשל שצריך עוגת גיבוי למקרה שמשהו ישתבש. לא ידעתי שלהדליק נר ברוח הכי קלה זו משימה בלתי אפשרית. לא ידעתי שמרגע שאתה יוצא עם העוגה אתה מככב בסרט וידאו מתמשך אז כדאי שלא תקלל את הילד הקטן שבא לטעום מהעוגה לפני הזמן. והכי גרוע – לא ידעתי שצריך להכין נאום קצר, אז אלתרתי כמה מילים שעלו לי ביוקר כי שכחתי להודות לכמה גורמים חשובים בהפקה שלקחו את זה באופן אישי.

בסופו של דבר, ההכנות והחגיגה היו החלק הקל. מה שלא מספרים לכם הוא שהחלק הקשה ביותר הוא הניקיונות. תתארו את עצמכם מנקים נצנצים מדשא סינטטי ותבינו לבד. בשורה תחתונה, אמנם לא היה לנו מקרה “הקיץ של אביה”, אבל זה בהחלט היה סרט.