הפקת השנה

איך חוגגים יום הולדת שנה למישהי שכלל לא מבינה את משמעותו של הזמן? חוץ מזה, זה כולה שנה, טיפה בים החיים, ולכן החלטתי לחגוג לה יום הולדת 364 ימים. למרות שבתכלס אני לא מכיר זוג הורים אחד שהצליח לחגוג יום הולדת שנה בדיוק בתאריך המקורי של הילד. ואני לא מדבר על עוגה ונר בבית אלא על הפקת יום הולדת, כי מישהו, מתישהו, קבע שיום הולדת שנה זה אירוע שלא נופל מבת מצווש. ובהפקה כמו בהפקה אתה תלוי בגורמים חיצוניים כמו מזג אוויר, יום בשבוע, זמינותם של האורחים ומצב הרוח של כלת בשמחה.

ככה מצאנו את עצמנו מתכננים הפקה במשך שבועיים, רק כדי לקבל החלטה יום לפני האירוע שאנו דוחים את ההפנינג בשבוע בגלל שהילדה קיבלה חום ומזג האוויר בישר על קור. העניין בדחיית אירוע מסוג זה הוא שצריך לחשב מסלול מחדש, וזה נותן מרווח נשימה מיותר לאשה. תחשבו על זה – היא קיבלה עוד שבוע לחשוב איך לשדרג ולשנות את מה שמבחינתה כבר היה מושלם. מבחינתי זה אומר לקחת חופש מהעבודה ומכל התחביבים כדי להיות צמוד אליה ולשמור שהיא לא תחרוג מהחוזה החתום שלנו בנושא יום ההולדת. הרי סיכמנו כבר שהולכים על אירוע צנוע בחצר ומשקיעים במזון ובמתנות, וממש לא הייתי רוצה לחזור הביתה ולמצוא אודישנים לקרקס בחצר שלי.

בתוך כל המהומה על לא מאומה היינו צריכים גם לטפל בקטנה שהחליטה לתת לעצמה מתנה – סדרת שיניים יפות בכל החלק האחורי של הפה. כמו הורים מנוסים לא מיהרנו לבית החולים אפילו כשהחום טיפס לנקודת רתיחה, וזאת משום שלא התחשק לי לשלם משכנתה על חניה רק כדי שמתמחה יגיד לי ש”זה ויראלי, תחזרו הביתה, ואם זה יחמיר תבואו שוב”. קצת נובימול והרבה אהבה וחום מהסוג הטוב הביאו בסופו של דבר את הילדה לחוף מבטחים, ואותנו בחזרה לשולחן החישובים.
להבדיל מאירוע רגיל באולם שבו אתה מחשיב גם את המתנות של האורחים, ביום הולדת מדובר בנטו הוצאות. אני עדיין לא מכיר בנק שמכבד בגדי תינוקות במידה אחת פחות, צעצועים רעילים או ספרים עם חרוזים. המסקנה שהגעתי אליה היתה שאני חייב לנסות לקצץ בהוצאות בלי שהאשה תסתכל עלי במבט מאוכזב ותתהה: “אתה מתקמצן על הילדה שלך?!”. אז קודם כל, אני לא מתקמצן עליה כי היא בכלל לא מבינה את המשמעות של כסף ופאר, אבל אני כן חוסך על המשפחה המורחבת שלה שמבינה טוב מאוד את ההבדל בין בורקס לבין סושי. למה צריך סושי במסיבת זאטוטים?!

נכון לעכשיו אמור אירוע הגאלה להתרחש בזמן שאתם קוראים את הטור הזה, ולכן תובנות יהיו לי רק בשבוע הבא. אם אני מכיר את עצמי, ברגעים אלה ממש אני שותה בירה בצד עם ליצן בן 45 שמספר לי איך הוא נטש קריירה מצליחה בהייטק כדי להגשים את החלום שלו להיות ליצן ולשמח אנשים ברחבי הארץ. מה שהוא לא מספר לי זה שאשתו עזבה אותו עם הילדים ושהוא שוכר מיטה באוהל קרקס נודד. אחרי שאתן לו כסף לבקבוק וודקה אצטרך לקחת ילד שאני לא מכיר לשירותים, לכוון מישהי ביציאה מהחניה, לקפוץ לסופר שעדיין פתוח (בשפרעם) כדי לקנות עוד משהו ששכחנו, לחייך כל הזמן ולהילחם ברצון שלי להינעל בחדר השינה.
אבל אם אני באמת מכיר את עצמי, אחרי מבט אחד על החיוך של הקטנה (בתנאי שהיא לא מעולפת בעגלה) אדע שהכל כולל הכל היה שווה את זה.