ליגת האלופה

מי אמר שהחיים לא מחלקים לך מתנות? הכל שאלה של מה נחשב בעיניך כמתנה. בשבוע שעבר כתבתי על סופ”ש מושלם לילדה ולאשה שהסתיים עם דובדבן עבורי – לראות את גמר ליגת האלופות בפאב עם חברים ולא בסלון עם החברים של דורה ברקע. שמח ועליז (בקטע סטרייטי) התכוננתי לקראת המאורע – בכל זאת, לא יצאתי בגפי כבר תקופה ארוכה ושכחתי איך זה להתלבש לבד ולצאת בזמן. כיאה לנשוי+1 הקדמתי בחצי שעה, וחברי הרווקים נכנסו באיחור אופנתי והתיישבו רק בדקה העשירית של המשחק.

פעם הייתי נכנס לפאב בביטחון של איש חיי לילה מנוסה, היום אני פוחד שלא יתנו לי להיכנס בגלל כתם הפליטה שיש לי על החולצה. פעם הייתי מתיישב על הבר ורק מסמן עם האצבע לברמן את המשקה הקבוע שלי, היום אני מבקש תפריט כמו אחרון הכוסיות שמחפשות קוקטייל צבעוני. פעם הייתי מלהטט בשיחות סרק עם אנשים זרים, היום אני נחבא אל הווטסאפ עד שיגיע החבר הטלפוני.

בכל אופן, את חצי השעה הזו העברתי ברפרוף בלתי פוסק בתפריט, ביקשתי שלא יעשנו לידי, שלחתי את הברמן להביא לי מגבונים, קמתי להתפנות למרות שלא היה לי והזמנתי שליש בירה כי אני נוהג ויש לי כיסא תינוק באוטו. רגע לפני שקמתי לעזוב הגיע החבר הראשון, ומה אגיד לכם – לא הרגשתי כזו תחושת הקלה מאז שגיליתי שלאהוב שירים של היי פייב לא מעיד עלי כלום. כיאה לרווק נצחי לקח זמן לחבר להגיע עד למקום שלי. הבחור נופף לשלום ועצר לסלפי כאילו הוא מינימום דונלד טראמפ, ועוד לפני שהתיישב חיכה לו המשקה הקבוע שלו לצד מאפרה עם הקדשה אישית. כל זה גרם לי לחשוב על הפערים שבין קצב החיים של כל אחד מאיתנו – אחד מתרוצץ בלילות בין פאבים ואחר מתרוצץ בלילות בין בתי מרקחת שפתוחים 24/7. אחד הולך לישון לבד ברוב הלילות, ואחר הולך לישון עם המשפחה הקטנה שהיא רק שלו. אתם תחליטו באיזה קצב מתאים לכם לחיות, אבל קחו בחשבון שלכל קצב יש את היתרונות ואת החסרונות שלו.

אפרופו קצב, המשחק עצמו נכנס לקצב מסחרר ובמקביל נכנסו עוד שני חברים והתיישבו לידנו בפאב. מאותו רגע השיח עבר משוטף למקרטע. ככה זה כשארבעה גברים עם הפרעות קשב וריכוז מנסים לנהל שיחה בישיבה ליניארית ולא ליד שולחן. האחד התגרש, השני מחפש, השלישי נוסע למצעד הגאווה והרביעי נשוי ומקשיב בהנאה לסיפור החיים של כל אחד מהם. בעבר הייתי בצד המספר, היום למדתי להקשיב ואני נהנה להיות בצד ששומע את הסיפור וחי דרכו. ערב שלם העברתי בלשמוע איך החיים לקחו את החברים שלי לכיוונים שונים – כל אחד עם הטוב ועם הרע שלו. המסקנה היא חד משמעית: הדשא של השכן לעולם לא יהיה ירוק יותר, כל עוד אתה דואג להשקות את הדשא שלך ולהסתכל רק עליו.
זו הפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי שהעברתי ערב שלם בפאב בלי להסתכל לצדדים או לברוח לשירותים או לנייד כי משעמם לי.

האווירה היתה נהדרת, המשחק היה מטורף למרות שיובנטוס הפסידה, ולא קיבלתי שיחות מהבית. כמובן שהתקשרתי במחצית לוודא שהכל בסדר עם הקטנה, ומסתבר שהיא עדיין לא נרדמה וקוראת “אבא” לתוך הטלפון. באותו הרגע הרגשתי שהיא הדבר הכי חשוב בעולם – יותר מבילויים ומחברים – ודי קיוויתי שהיא לא תירדם עד שאגיע. כנראה שמשאלות כן מתגשמות, כי כשהגעתי הביתה, היא עדיין היתה ערה ורצתה לשחק בכדור כמו אלופה אמיתית.