די כבר עם הקניונים

צינורות שופכים לעיר התחתית ערימות של כסף, שטרות עפים מעל מרכז כרמל, הדר מרוצפת בכחולים של 200 שקל, שקי שופינג ענקיים משמשות שלטי חוצות, נערות דקיקות מתוקתקות פיקס עם שקיות של מותגים בשתי ידיים יושבות בבתי קפה קטנים ופניהן תקועות בסלולר, גברברים עם זקני היפסטר ברכבי ספורט סוחטים את דוושת הגז ומפיקים צליל מנוע של סיבוב דאוואין בשדרה, כרטיסי אשראי נשלפים ומוסלקים בתנועה מהירה. חתימה על המסך בבקשה. מונית אל הקניון הבא.

בטור הראשון שלי הזכרתי את מנהגי השבט, איך היו החיים אז בשכונת ילדותי בחליסה. לשבטים יש סמלים שמזוהים איתם, סמלי סטטוס, סוג של הבעה ויזואלית אישית. בשנות ה־80 מי שלבש טופר, סאבי וראש אינדיאני ונעל נעלי ריבוק פלייט אורגינל היה איש עם קצת כסף. היינו לובשים את מה שראינו ב"מעריב לנוער" או בחסויות של ערוץ 1. עם הזמן החלה האופנה הישראלית לפתח אמירה וידעה לתייג את הערס המזרחי עם החולצה המכופתרת המזעזעת ועם נעלי האדידס סטן סמית, ואת האשכנזי החנון עם מכנסי הברמודה הצמודים ועם הסוודר בצבע פסטל קשור על הצוואר.

והיו גם ילדי הטובלרון. כשאבא חזר מחו"ל הוא היה מביא מותגים שלא שמענו עליהם – קוקו שאנל, בוס אפילו טובלרון ליחידי הסגולה. הילדים האלה בלטו עם הגזרה המדויקת שלהם בין חולצות הגזוז שלנו והקוויק סילבר של הגולשים. אבל לנו לחיפאים, מעבר לרשתות הארציות הבודדות, היתה הדר עם חנויות של חייטים מומחים ועם מותגי שופרא מקומיים. לפני הבר מצווה היינו הולכים לפסו החייט, משם ממשיכים לקנות נעליים במרציאנו, ובסוף מתפנקים בבורקס פנינת חוצות או עפים על סחלב ליד מוניות הגליל.

הדר היתה חגיגה, ורחוב הרצל היה הפיפת' אווניו של חיפה. חנויות נעליים מכל הסוגים, בוטיקים של אופנה, חנויות של מוצרי אלקטרוניקה, ענקי וידאו, שענים, סנדלרים, שוק ובתי קולנוע ענקיים – כל אלה משכו משפחות שלמות לבילויים ולקניות.

במקביל פעמה העיר התחתית בקצב של כמעט חו"ל, על אותו עיקרון של רחוב הרצל – שדרה ארוכה והומה ברכבים ובאנשים, בנייני משרדים, עסקים משגשגים וכמובן המותג שנקרא "הימאים" ואשר העניק חוויית קנייה כמו היום בעלי אקספרס או באמזון. ידעת שתמצא שם משהו ייחודי, מותגי וזול.

הדר והעיר התחתית היו לב לבה של חיפה. חיפה זזה, שאפה ונשפה, הכניסה אליה והוציאה ממנה סוחרים וצרכנים שהשאירו כאן כסף והיו הכוח המניע שלה.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

היום אתה נכנס לקניון, קונה ג'ינס באחת מהרשתות הגדולות ולא זוכר איפה אתה נמצא – בגרנד או בקניון חיפה. והאמת היא שזה בכלל לא משנה כי הכל אותו הדבר. החנויות של המותגים כלואות בתוך קירות בוהקים, ומסכים מרצדים מבעד לזכוכיות ומציגים מוצרים שאיש לא צריך ומוכרות חנפניות. "יווו, זה מה זה בול עליך". הקניונים האלה אמנם שוכנים בתוך העיר אבל לעולם לא יהיו חלק ממנה.

פעם היינו יושבים על הברזלים בשכונה, רואים עולם, מקבלים תובנות ועושים השוואות בעקבות מה שראינו בערוץ הטלוויזיה היחיד. היום העולם פרוש לנו על מסך מגע שנגלל עד אין סוף. כולם רואים הכל, רוצים הכל ושואפים להיות מיוחדים, לא בשביל הנשמה אלא בשביל העוקבים. העולם שלנו מציג אופנות חדשות וסמלים שבטיים חדשים. יש לך אפל? תייגו אותך, אל תתחכם כי אתה לא. אתה לובש דיזל ב־1,200 שקל וזורק על עצמך סתם טישירט? עזוב, זה לא עובד, אתה טחון.

ורק שתדעו שלא כל מי שלובש הוגו בוס, חובש כובע אדידס, נועל נעלי גוצ'י ונוסע ב־BMW שחורה הוא חבר מארגון פשע. היום זו אופנה, נשבע לכם – אופנה. לא תמיד לפרצופים מאחורי הפוזה יש נגיעה לעולם הפשע. חלקם הם סטודנטים, אחרים הם מחזיקי משרות, והם גרים עם ההורים ושופכים ים בכסף על שעונים ועל רכבים. היום הכל זה פוזה. קלטתם שיש המון חבר'ה צעירים עם רכבי מותג יקרים? שמתם לב שהמוכר הצעיר ביילו מחזיק רכב ספורט חדש שמזכיר את אלה מסדרת הסרטים "מהיר ועצבני"? מבחינתם זה סוג של אמירה, זה מה שהם רוצים להביע, ואין מה להתווכח על טעם, כי גם אני חושב שמעיל של ורסאצ'ה ושעון רולקס ב־20,000 שקל זה קלאס, ואני לא מתבייש בכך. אני אמנם חברתי אבל לא צבוע.

כאלה אנחנו – צרכנים. ועשרות ספקי שירות נהנים אקסטרה מהחולשה הזו שלנו שהיא חוסר יכול לדחות סיפוקים. אנחנו אשכרה תעשייה, אנחנו הפלח שמעסיק הכי הרבה משרדי פרסום. אנחנו הבזבזנים שחיים על גלגול כספים מפה לשם, וסוגרים עם ההוא כדי שזה לא יגיע להוא, כי שם זה מתחיל להיות אפרפר. ואז שוב לגלגל כי הילדה ביקשה מחשב נייד ל"לימודים", ועוד מעט כבר פסח וחייבים בגדים, ואולי סופ"ש קטן בחו"ל בשביל להפיג את הפאניקה של החג. אנחנו חיים על מינוסים עם ריביות שמעשירות את הבנקים שנותנים הלוואות לעסקים קטנים שנכשלים וקמים מחדש ולוקחים הלוואות כדי למכור לנו שוב את מה שאנחנו לא צריכים, רק תחת שם אחר. אבל ככה אנחנו חיים. קונים וקונים וקונים. ככה היום עובר סבבה. והיום הזה עולה כסף, ואנחנו משלמים.

בואו נתחיל מהאלמנטרי – הוצאה משפחתית קבועה. ברשתות להמונים כמו קסטרו, פוקס, H&M ורנואר מוציאה כל משפחה כמה אלפים כל כמה חודשים. יציאה ממוצעת כוללת בדרך כלל בית קפה כמו לנדוור, קפה קפה, ארומה או גרג. הילדה צריכה לתקן את הנייד והאשה צריכה על הדרך להחליף מודם, אז הן קופצות לאחת מנקודות השירות של פרטנר, פלאפון או סלקום. ועל הדרך צריך לעשות השלמת קניות ליום שישי בסופר, ולפעמים צריך מוצרי פרימיום כמו שיש במעדניות של רוסמן או קשת טעמים. וגם לעצור לשנייה בסניף הדואר, בבית המרקחת ובפיצוצייה. אלה הם צינורות הצריכה המרכזיים למשפחות ממוצעות, לחתך הביניים שמחזיק את הכלכלה בארץ וצורך טיפה מעבר לממוצע.

תנועה של צרכנים לעבר הרשתות הגדולות שממוקמות בקניון או במתחם קניות פתוח מייצרת ריכוזיות של קנייה. והריכוזיות הזו מייצרת חוויה של סידורים, שופינג ובילויים – סידורים למצפון, שופינג לבילוי. אבל למה הכל מתרכז בקניונים? למה לתת לבעלים המדושנים שלהם את הכסף? הרי אחד מיסודותיה המרכזיים של עיר, כל עיר, הוא מסחר מסורתי ברחובותיה שנועד להזכיר לנו שהעיר חיה וקיימת. אז למה לא להטיב עם רשתות ולפתות אותן להיות חלק מהעיר התחתית או מהדר במקום לבחור בקניונים. יש המון מבנים נטושים בחיפה (זוכרים את הטור על הפילים הלבנים?) שיכולים לשמש בדיוק למטרה הזאת. רציתם חו"ל? המסחר בחו"ל אינו מבוסס על קניונים. הרחובות בלונדון ובברלין מלאים בחנויות של רשתות ענק. כך צריך להיות, אבל אנחנו הישראלים חכמים יותר מכולם. חכמים? בדיוק ההיפך.

הכנסה של רשתות מותגים גדולות לתוך מרכזי מסחר רדומים כדי למשוך את ההמונים זו שיטה ידועה. כדי להחיות רחוב צריך להזרים אליו כוח. השיטה הזו מעניקה גם השראה, כי לצד חנויות אופנה יצוצו גם חנויות מעצבים, לצד רשתות מזון יקומו חמארות מקומיות, לצד רשתות בתי הקפה יוקמו דוכני מיצים. בדיוק כמו בחו"ל – החברות מרוויחות והערים פורחות.

נכון שאנחנו לא מתים על תל אביב (ובעיקר על התל אביבים) אבל הם עשו משהו נכון. רחוב שינקין ושכונת פלורנטין, שהיו מזוהות עם בעלי מלאכה ומסחר זעיר לפחות כמו העיר התחתית והדר, קיבלו בשנות ה־90 דחיפה אדירה מעיריית תל אביב והפכו לאזור שוקק של מסחר, אמנות ובילויים, ובהתאמה גם לאזורי מגורים נחשקים. בשנת 2010 שיפצה עיריית תל אביב את רחוב שינקין, וכך הפכה אותו לחלק מההיסטוריה של העיר עם רשתות של מותגים לצד עסקים זעירים.

ואל בעליהן של הרשתות האלה צריך לבוא בטוב. רשתות שייכנסו להדר ולעיר התחתית בעידודה של העירייה ימשכו אליהם תושבים שהם כוח קנייה עצום וגם יעודדו התפתחות של עסקים קטנים נוספים, וכך יקום לו אזור מסחר, בילוי ופנאי. אחרי כמה שנים הן יעזבו ובמקומן ייכנסו אחרות, ואנחנו נישאר עם השיק, כמו שנקין ופלורנטין. תרבות השופינג היא ביט כלכלי קבוע. היא תניע אנשים אל העיר התחתית, אל הדר, אפילו אל מרכז הכרמל. ואם זה קרה בתל אביב ובערים אחרות, אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בחיפה. יאללה, אולי מכאן תבוא הבשורה.