העולם שמחוץ לפייסבוק

מי אתם, הפרופילים המזויפים? האנשים שמסתתרים בשמות בדויים ברשת? מי אתם? בעולם האמיתי צריכים להיזהר מאנשים כמוכם.

למה אתם מתחבאים? אתם, הלא כל כך אפויים, פייקים דיגיטליים שמעבירים מסר אחיד ושבחיים האמיתיים שומרים על פאסון מוקפד. הרבה יותר חשוב לכם מה חושבים עליכם מאשר העקרונות והאידיאלים. אתם חוששים שמא תכתבו משהו ויזכרו לכם את זה. וכן, הרשת זוכרת הכל. מה שמניע אתכם זה בעיקר אינטרס אישי שנלחם בצד האידיאולוגי, אחרת הייתם מדברים בשמכם. אתם יודעים שאם תכתבו את דעתכם בפוסט, יש את הצד שמנגד. אבל אתם מסוג האנשים שחייבים שיאהבו אתכם, כולם.

יש גם אלו שבאים לעבוד. שהלפ טופ צמוד אליהם ותופסים את שקעי החשמל בבתי הקפה. אתם באים לתת עבודה ולהגיב על כל פוסט, להיות ראשונים בקבוצה חדשה שנפתחה, לפתוח קבוצה מקבילה, לעקוב מכמה פרופילים שונים, להיצמד לדף המסרים, לגנן ולטפח את הפרופילים המזויפים.

אלה הם בעלי הדעה החדשים, נסיכי הדיגיטל עם 10,000 עוקבים. נסיכים עאלק. אלה אנשים נטולי כל אחריות, תמיד בתמונת פרופיל זחוחה, בדרך כלל עם משקפי ריכוז שחורות, עם אלפי חברי קופי-פייסט שמלייקים ומפסבקים האחד את השני כפי שלא היו עושים לעולם במציאות. הם נותנים עבודה ברשת, מברכים בברוך ה־share ומקללים באינעל הבוט. כמו בעולם הפשע, גם להם יש מטבע לשון. הם נקראים חיילים, הם נאמנים למנהיג, רק שהכלים שלהם שונים ואין כאן קטע של הישרדות, נסיבות חיים וכו’. אלה הם הסנג’רים, מבצעי המשימות המלוכלכות. יש להם פרופיל אישי עם דעה מתונה ועוד אחד – אישי, סגור. המטרה שלהם היא לתקוף ולחסום כל דבר שלא עולה בקנה אחד עם דף המסרים או עם האג’נדה של המנהיג. הם מתנהלים בקבוצות כוח, כמו בחלוקת טרטוריות – קבוצות ווטסאפ, קבוצות טלגרם, קבוצות ציוץ וקבוצות בפייסבוק. ואם אתה או את לא מסכימים איתם, זה יתחיל בהסבר עובדתי מחויך ויסתיים בדרך החוצה מהקבוצה או בשיימינג אישי שמותנע מפרופיל מזויף. והתגמול עבור השליחויות? להיות חלק מהקבוצה, ואולי אפילו קידום בתפקיד או במעמד.

והם שם, בידיעה שהם עושים את הדבר הנכון בשם הרוח החדשה, הרוח שלהם. הם קיימים בכל קבוצה, תנועה ומפלגה. מתניעי דעת קהל, זורעי רעיונות, מנהלי שיח, מקפיצי פוסטים ומכונות לייקים, אבל בעיקר חפרנים. הגרועים ביותר הם אלו שלקחו יוזמה אישית ובא להם להוציא קיטור בלי לראות אף אחד ושום דבר ממטר. בבחירות האחרונות היו שלושה פרופילים שהתאמצו מאוד להזכיר לכולם ברשת על עברי מימי השכונה הקשים. תכל’ס, נהניתי לקרוא אותם – פרופילים עם תמונה של בחורה פצצה שמתחזקת 24 חברי פייסבוק, בעיקר גברים חרמנים וכמה מנבחרי העיר שלנו. ואתה תוהה אם הם מכירים את הפרופיל המזויף או שהם סתם חרמנים. הפצצה מהפרופיל כותבת שרשורים על גבי שרשורים, פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. תגובות ותתי תגובות עם תוכן שנכתב כמו תסריט מ”הבורר”, מ”זגורי אימפריה”, מ”עספור” או מ”שנות ה־80”. והכל עלי. היה מצחיק.

ולמה נהניתי? כי באתי לזה מוכן, ידעתי שזה יקרה. זה היה עבורי סוג של מראה. התבוננתי מהצד, ללא הגנות. וואללה, יש קטע לפרופילים המזויפים האלו. יש להם ביצים דיגיטליות לומר בפנים את מה שאחרים לא יגידו. ככה פתחו עלי על הקיר ויצרו רב שיח עשיר. ופתאום אנשים שאני לא מכיר עונים להם, ומכרים רחוקים מגיבים ומגוננים, והם ממשיכים עם סיפורים על אונס זקנות בספרד (נשבע לכם!) ועל חטיפת אוניית בננות בג’מייקה. מישהו אמר אפילו פושטק. וואי וואי וואי. נהניתי להגיב להם בנועם ולסיים באייקון של סמיילי רך. זה הגניב אותם. הכי מצחיק היה כשאחד מהפרופילים הללו חזר לחיים האמיתיים ושכח איזה יופי הוא כתב עלי, על הבן זונה מבת גלים. עכשיו כבר ברור מאיזה צד הוא במפה הפוליטית החיפאית.

פוליטיקה. מזל שהבחירות הן רק פעם בחמש שנים. אחרי טבילת האש שלי בבחירות האחרונות, כלום כבר לא מפתיע אותי. לאחרונה, עם הגיל, יש לי המון חמלה לאנשים, למצבים ולילדות שלי. ואם זה מסקרן אתכם, אז תחשבו טוב איך משרד הפנים אישר אותי להיות מועמד ברשימה לבחירות.

תוצאות הבחירות האחרונות נקבעו ברשתות החברתיות. יש הנחה מסוימת שכולללם נמצאים בפייסבוק, באינסטוש ובטוויטר. חפרתי ומצאתי שככל שהרשת גדלה, כך גדל מספר הפרופילים שמפזרים תוכן, ככה חופשי, ללא פיקוח. אני, בניגוד להרבה אחרים, חושב שדווקא במצב הזה הערך של העיתונות המסורתית הוא גבוה יותר. אני מאלה שמודדים את אמיתותן של החדשות דרך הפלטפורמה הדיגיטלית של כלי תקשורת מוכרים. אני נגזרת של העולם הישן, של עיתונות המבוססת על ערכים מוכרים וותיקים, רק בדף אינטרנט רענן, מוכח ואחראי, בעל מוניטין ועשרות אלפי עוקבים. איך אומרים הישראלים? כלי תקשורת עם אבא ואמא, כזה שיש את מי לתבוע כשצריך.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

אולי זה נשמע לכם כמו שיר הלל לכלי תקשורת שנתן לי לכתוב בו טור. אז כן, אני מהלל. כי נוכחתי לדעת שיש המון אנשים שלא ציפיתי שיקראו את הטור הראשון שלי. הם כלל לא ידעו על הפעילות שלי. חברים מהעבר, מהצבא, מחו”ל, אפילו המורה של הבת שלי זואי זרק את המחמאה “מאמר ענייני”. אתם יודעים מה זה בשבילי? אחד שזרקו אותו בכיתה ז’ מהריאלי אחוזה (ספסל הנאשמים אצל מר יצחק שפירא). האנשים האלה התעמקו, לא זרקו לייק עייף ומשכו מעלה עם האגודל לפוסט הבא. קיבלתי הודעות ובעיקר שיחות טלפון מאנשים שקוראים את העיתון המודפס – בקפה ניצה בהדר, בתחנת המוניות מוניטקס, בשוק תלפיות, בכיכר מאירהוף בקרית אליעזר, בפיצה השכונתית, בסופר מגה בבת גלים, בסודוך בכרמל, בשישי בערב בבית, במטרונית. אלו היו בשבילי כמו אלפי לייקים, אבל במציאות. אנשים בגילאים שונים שקוראים מתוך נייר. המוני אנשים שבחיים לא הייתי מגיע אליהם בפייסבוק או באינסטגרם, ובטח לא בעומק כזה.

ואני מלא סיפורים מהחיים שפוסט לא יכול להכיל, כי בפייסבוק כל פוסט שמכיל יותר מחמש שורות הוא חפירה. אז כן, העיתון הוא עדיין העוגן למציאות היומיומית – מונח בתחנת האוטובוס, ליד הקופאית בסופר או על הספסל בבנק. מציאות. נכון, הוא לא תמיד סרגל ישר, אבל בואו – בכל עיר בישראל ראש העיר והנהלת העירייה הם ספקי התוכן והרכילות המרכזיים.

אני איש נוסטלגי מאוד, כפי שכבר הבנתם. כולי געגועים לימים של פעם. אני יושב הרבה עם החבר’ה הוותיקים ועם המבוגרים בשכונות, אלה שקוראים את כל עמודי החדשות, את המוספים ואת את עיתוני סוף השבוע. הם לא בפייסבוק אבל הם תמיד יסכמו ויכוח פוליטי עם המשפט: “אשתי ראתה שכתבו בפייסבוק…”. הם קהל בוחרים שצריך אותנו. אנחנו לא יכולים לבוא עליהם בתחכום יתר, בדיגיטל, בפרופילים מזויפים, בקבוצות יעני רסמיות ובעיקר בהבטחות שווא. הילדים והנכדים נמצאים שם, בוואטס ובפייס ובאינסטה, עם סלולרי שפתוח תמיד. המדיה הזאת היא הפסקול של חייהם, אבל לא רק קול אלא גם טקסט, תמונה, סרטון וידאו, והצבע הכחול הפייסבוקי עם הפעמונים למעלה והמספר שצבוע באדום. האנשים שאני מדבר עליהם – ואיתם – אלה אנשים שראו טלוויזיה בשחור-לבן.

אסיים בסיפור קטן שהשפיע עלי מאוד בשנה האחרונה, באמירה שנוגעת לוותיקי שכונות החוף, למבוגרים שנהיה בעתיד, ושוב – לבידור. בחגיגות יום העצמאות האחרון יצאנו, אשתי ואני, עם זוג שכנים לבלות בבמה המרכזית בעיר התחתית, והתכוונו לנסוע במטרונית. המטרוניות חלפו על פנינו עמוסות ומפוצצות בחבר’ה צעירים, דחוסים בעמידה. לידנו בתחנה עמדו והמתינו במשך זמן ארוך זוג מבוגרים שמתגוררים באלנבי – מטופחים, לבושים טיפ טופ, שלובי ידיים. נראה שהם היו בני הרבה יותר מ־70, בין שיבה לגבורה. הם רצו לעלות על המטרונית בדרך לבמה, אבל לא הצליחו כי המטרונית לא עצרה. אז הם חזרו הביתה, שלובי ידיים, שותקים. הצענו להם לחכות איתנו למונית, “אנחנו נשלם”, אבל הם ויתרו בחיוך. בסופו של דבר צעדנו ברגל מבת גלים לעיר התחתית, והלב שלנו צבט. וכל מה שעבר לי בראש היה האם ייתכן שזהו יום העצמאות האחרון שלהם? האם יש להם פייסבוק?