חוט המחשבה

היה זה יום רביעי בבוקר והייתי לחוץ בטירוף. צחצחתי שיניים במהירות וטסתי החוצה כי לא רציתי לאחר לשיעור הראשון שלי בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת חיפה.
איך שיצאתי מהבית חרבנה לי ציפור על הראש בפעם השנייה השנה. הפעם הראשונה התרגשה עלי לפני ארבעה חודשים כשחזרתי הביתה מהלוויה של מישהו שלא אהבתי במיוחד. וזה לא היה ממש על הראש אלא יותר על הכתף. הפעם זה היה ממש על הראש ואפילו נזל קצת על המצח. אני לא מאמין שזה מביא מזל כפי ששכן חייכן ניסה להסביר לי, וחוץ מזה זו לא היתה ממש ציפור. זה היה יותר משהו בגודל של דמבו הפיל המעופף, ומה שנחת לי על הראש היה עם עוצמת נפץ של מלון. ולא מהצהובים הרכים והבשלים מדי, אלא הכתומים והקשוחים. אני לא מאמין במזל. למזלי, אני מאמין שאנחנו אחראים לגורלנו.

העניין הזה עורר בי מחשבות רוחניות שונות ומשונות המוגשות לכם כאן, קוראות וקוראים, כחומר למחשבה.
תחילה חשבתי על כך שאין דבר מחרפן יותר מהאפצ’י שעומד לך על קצה האף ואתה חושב עליו ומישהו בדיוק מביט בך כשאתה חושב על האפצ’י הזה שעומד לפרוץ ממך הלאה ואז קורה הנורא מכל והוא נשאר לך תקוע שם ואתה נשאר על סף העיטוש במשך רגע ארוך ופתאום הוא יוצא לך בשפריץ קצר וחמוד כמו שגורי כלבים מתעטשים בעיניים עצומות.
אחר כך חשבתי על חציל. חשבתי על זה שאנשים קונים חציל וישר חושבים על מה כדאי לעשות איתו. יש כאלה שיודעים מראש מה הם הולכים לעשות עם החציל, ויש כאלה שבטוחים שהם כבר ימצאו מה לעשות איתו. לפעמים אנשים קונים חציל מכוח האינרציה ועושים אותו על האש, אך תמיד כשאנשים קונים חציל הם מרגישים חובה לעשות איתו משהו.

כאן אני נכנס לתמונה. עצרו לרגע. חשבו על זה: מאיפה נובע הדחף הזה לעשות משהו עם החציל? למה אי אפשר לקנות חציל ופשוט להשאיר אותו חציל? אני יכול לספר מנקודת מבט אישית שיצא לי לא אחת לא לעשות כלום עם חציל והרגשתי שבסך הכל זה עושה לו טוב. החציל נראה מבסוט, וכשהחציל מבסוט גם אני מבסוט. יום יבוא, כך אני בטוח, ואנשים יקנו חציל ולא יעשו איתו כלום והעולם יהיה מקום טוב יותר לחיות בו.

אני חושב כמו רבים שנשים פחות טובות מגברים בחניה אך יותר טובות מגברים בנסיעה לאחור – מה שהופך את הגברים ליותר טובים בחניה אך פחות טובים בנסיעה לאחור. וגם על כך שחיידקים מתרבים בקצב מטורף בתוכנו. ממש ברגע זה מתנהלת אורגיה המונית בתוך גופנו ואנחנו לא יכולים לעשות דבר כדי למנוע את זה.

לבסוף, חשבתי על כך שהשעמום הוא האויב הגדול ביותר של האנושות ושהפיהוק הוא סכנה קיומית. מסתבר שפיהוק הוא מנגנון ביולוגי המיועד לספק כמות גדולה של חמצן בבת אחת למוח. ולמה שהמוח יזדקק לכל החמצן הזה ככה פתאום? משעמום כמובן. המוח האנושי משתעמם בקלות. הוא משתעמם כמעט מכל דבר אשר חוזר על עצמו, ובעיקר ממורות עם טון מורתי. לפעמים נדמה כאילו המורות הללו עוברות סדנת סאונד מיוחדת בסמינרים למורים ולומדות לייצר את הטון המובהק הזה, המזהה אותן כל כך עם המקצוע.
זו היתה מחשבה שחלפה בראשי כשצעדתי על חוף הים והשקיעה סירבה להופיע. אחר כך איבדתי את חוט המחשבה והים סער.