בימים אלו אנו מציינים 25 שנה לרצח ראש הממשלה יצחק רבין – אירוע שטלטל את החברה הישראלית ופצע אותה עמוקות. דווקא בשעה זו של משבר בריאותי וכלכלי חשוב להזכיר את ייעודם של אנשי ונשות החינוך בבניית החוסן הדמוקרטי של החברה הישראלית.
מגיפת הקורונה תחלוף, ואני מקווה שנדע לנצור את הנכסים ואת הרווחים הרבים שהיא זימנה לנו בדרך, אך אסור לנו לשכוח את האתגרים העמוקים שעמם מתמודדת החברה הישראלית, את השסעים שמאיימים עלינו מבפנים, ואת התובנה כי רק חברה דמוקרטית שדוגלת בערכים של צדק ושוויון יכולה להתקיים לאורך זמן כחברה חופשית. לכן, דווקא בימים טרופים אלו עלינו להזכיר ולזכור כי התפקיד של המעשה החינוכי הוא לתקן את החברה ולהקנות לתלמידינו את המחויבות, את הרצון, את האחריות ואת היכולת לתקן עולם.
אחד מהוויכוחים הסוערים בעולם החינוך נסוב סביב שאלת הזכות או החובה להביע עמדה פוליטית ולהזמין את התלמידים לשיחה ביקורתית על הנעשה בחברה. תפקיד החינוך בעיני הוא לאפשר לילדים לגדול להיות אנשים עצמאיים, ביקורתיים וערכיים, שיוצרים ידע, דעות, נרטיבים ותרבות, ולא כאלו שיאמינו בנרטיבים שבעלי ממון ושררה יצרו עבורם.
מורה שמאמין כי הוא עוסק רק בהוראת תכנים וידע מוּלָך שולל על ידי כוחות פוליטיים גדולים ממנו – אלו המממנים והכותבים את תוכניות הלימודים ומנהלים את מערכות החינוך והקהילה בחברה. הללו סומכים מאוד על כך שציבור המורים אינו מתעקש לשאול שאלות על אודות תפישת העולם העומדת בבסיס תוכניות הלימודים השונות, שהרי אלו התוכניות והתכנים שייעודם הוא להפוך את ילדינו לבוגרים מעורבים ומשפיעים בחברה.
רוצים להישאר מעודכנים?
יש להבחין בין חינוך פוליטי ראוי לחינוך אידיאולוגי מטעם. הבעת דעה או עמדה המבטאת תמיכה בערכים של זכויות אדם וצדק חברתי היא חובה. לעומתה, הבעת תמיכה או אי תמיכה בארגונים, מצד זה או אחר של הקשת הפוליטית, העוסקים בפועל במימוש הערכים במציאות לפי הבנתם, אינה ראויה לטעמי בשיח החינוכי. יציאה ברורה נגד אמירה גזענית או הדרה כזו או אחרת היא חובה, בעוד שיציאה נגד המפלגה או הקהילה שבה חי ופועל האדם שאומר את האמירה אינה ראויה בשיח החינוכי.
תפקידו של המחנך הוא לעסוק בערכים ובעקרונות המקדשים את זכותו של כל אדם לחיים, לכבוד ולשוויון, אך את פירושם ואת דרכי הגשמתם של ערכים אלו במציאות הקשה והמורכבת של חיינו עלינו להשאיר לתלמידים ולסמוך על הבחירות שלהם, גם אם אלו יהיו שונות ומנוגדות לשלנו. עלינו לשמש לתלמידינו דוגמה בנקיטת עמדה חברתית, ולהיות נוכחים ופועלים בכל מקום שבו מתרחשים עוולה חברתית ומעשה של הדרה או גזענות.
אתגר גדול לחינוך בכלל ולחינוך היהודי המתחדש בארצנו בפרט הוא שתלמידינו ירגישו בטוחים להחזיק בתפישת עולם שהם עיצבו כמיטב הבנתם כבני אדם בוגרים, ומכך שעלינו לכבד את נטיות לבם הפוליטיות, הדתיות והמיניות, וללמדם ליהנות ולצמוח מהשיחה ומהמחלוקות שיסודן בהבדלים ובשונות שבין כולנו.
בישראל חיים יחדיו יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים ומיעוטים לאומיים נוספים. זהו אתגר תמידי עדין ומורכב, רגיש ולא מובן מאליו. זו המציאות שנועדה לנו. גורלנו כרוך יחד. עלינו לטפח רגישות וליצור מציאות של חיבורים, עשייה משותפת, סובלנות וסבלנות. חובתנו היא ליצור חברה שבה ערך השוויון הוא נר לרגלינו. 25 שנה אחרי הרצח הנורא ההוא, ובתוך משבר עולמי בריאותי וכלכלי שלא פסח עלינו, אסור לאפשר לגורמים מבחוץ ומבפנים לערער את היסודות הדמוקרטיים שעליהם מושתתת החברה הישראלית.
חובתנו כאנשי ונשות חינוך היא לשמש דוגמה לתלמידינו באשר לשאלות מהי חברת מופת וכיצד נאבקים על הערכים החשובים לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זו תהיה התשובה החינוכית הראויה לרצח הבלתי נסלח.
* הכותב הוא רב ומחנך המשמש מנכ"ל בית הספר ליאו באק
רמבי
לרב היקר,
דע לך שאני ראיתי בימים הראשונים לאחר הרצח הנורא והנתעב בידי יהודי ממוצא ערבי חובש כיפה במקום עבודתי, בכול חובש כיפה את הרוצח!
הרגשת זעם זאת ליוותה אותי מספר ימים וברוך השם עזבה אותי (הייתי אז בן 48).
חנית ג'אגר
ואני שלושה שבועות ברציפות קוראת מאמרים חדשות על הרצח הנורא ההוא פשוט זעזע ומזעזע אותי נפשית גם כיום אחרי 25 שנה