השבוע למדתי כי פלאפליות חיפאיות מוכרות ואהובות עד מאוד החלו להפעיל משלוחים לבתי הלקוחות לאחר שניסיונות חשאיים לאפשר ללקוחות להגיע לדוכן ולהזמין לעצמם מנה בטייק אוויי עלו בתוהו. פקחים עירוניים חרוצים ונחושים, שלא ברור אם קיבלו תלונות מציפורים לוחשות או הגיעו אל המקום במקרה, תפסו על חם את הלקוחות נוגסים בהיחבא בפיתה האסורה שבידיהם סמוך לדוכן, וקנסו את בעלי הדוכנים. ואולי גם את הלקוחות. ואולי גם את הפיתה.
אנחנו יורים לעצמנו ברגל. מחריבים לעצמנו לא רק את הכלכלה, לא רק את ההשכלה, לא רק את התרבות ולא רק את העירוניות, אלא את השפיות עצמה. סדרי עולם משתנים עם הזמן. זהו טבעם. אבל כאן השינוי נכפה מלמעלה, בהחלטות סתמיות, הזויות, חסרות היגיון וחסרות אחריות, ללא טיפה מחשבה על השלכותיהן לטווח הארוך. ואנו הולכים ומאבדים את עצמנו, מאבדים את זהותנו.
פלאפל הוא חוויה. אדם מזמין לו מנה, מביט בבעל הדוכן שמקפיץ עבורו את הכדורים, ממלא בסלטים ומגיש. ואז מגיע החלק הכיפי באמת – מלאכת ההעמסה. סלטים, מטוגנים, חמוצים, חריף, טחינה, עמבה. אין לזה תחליף. אי אפשר להעמיס פיתה בבית. אי אפשר לשחזר את העושר הוויזואלי של דוכן פלאפל איכותי, את עושר הצבעים והטעמים. שום משלוח לא יחליף את זה. גם אם נתעלם מהמחיר הכפול שניאלץ לשלם כעת עבור המנה (בגלל המשלוח), זו פשוט לא יכולה להיות אותה מנה. לא אותה טריות, לא אותו מגוון, לא אותה הנאה.
אוכל רחוב הוא אוכל שאוכלים ברחוב, לא אוכל שמזמינים במשלוח הביתה. אדם הולך ברחוב לסידורים, לעבודה או סתם להנאתו, נתקף רעב, פונה לדוכן סמוך ומזמין מנה. לא משנה של מה. ובעל הדוכן ניגש להכין: חותך, בוחש, מהדק, מבשל או מטגן, ואחר כך מקפיץ ומעמיס ומתבל ומרטיב. הרחוב אינו רק המקום שבו נמצא הדוכן או המזנון. הרחוב מקנה את האופי של המנה, את משך האכילה, את חדוות הבליסה, את הנאת הבליעה. אותו הדין חל גם על חומוס. ועל סביח. ועל בורקס. ועל שלל מנות רחוב מוכרות. ככה זה. יש מנות שאי אפשר לשלוח על קטנוע, לא יעזור בית דין.
אין לי טענות אל בעלי הדוכנים. וכי איזו ברירה משאירים להם? לא מאפשרים לאנשים להגיע אל הרחוב, אז הרחוב נאלץ להגיע אל האנשים. אי אפשר להשיג הכל? אז מתפשרים. גם על האיכות.
רוצים להישאר מעודכנים?
אם שיעורים וסדנאות ומפגשים וישיבות מקיימים בזום, וקניות עושים כמעט רק באונליין, ופסטיבל הסרטים אפשר להקרין בבית ואת חו"ל רואים באינסטגרם, אז מה זה כבר משנה אם גם פלאפל, פיצה או כריך נזמין הביתה? אם רעבים באמת, הכל טעים, לא? ואם לא טעים, אז לפחות משביע. ואם לא משביע, אז לפחות מנחם.
ואולי זה באמת כל מה שאנחנו זקוקים לו עכשיו. קצת נחמה בפיתה. עם טחינה ועם סלטים בצד. על ידי שליח במסיכה עד הבית ושמירה על מרחק.
אנו זקוקים לנחמה כי את הרחמים כבר איבדנו. אחרי שאיבדנו גם את הפרנסה, את החירויות ואת התקווה. כמו סהרורים אנו מתהלכים מותשים ורצוצים מתחת לבית, פוסעים כמה מאות מטרים כדי לנשום אוויר ולחלץ עצמות וילדים ולמי שיש – גם כלב, עוברים בין בתים, בין שבילים ובין מדרכות, חולפים ליד חנויות שוממות ובתי קפה ריקים ומשרדים נטושים, מצקצקים בלשון, מתקדרים, נעצבים ומבקשים נחמה.
פעם היה אפשר למצוא נחמה ברחוב. בכל פעם שעצבות או תוגה ירדו עליכם, יכולתם לצאת מהבית, לרדת במדרגות, לצאת האל הרחוב, לטייל מעט ולהיכנס לחנות, לבית קפה, למתחם של משחקי מחשב, לספרייה, לסרט או לדוכן פלאפל. מה שעשה לכם טוב. ולכמה דקות או כמה שעות הייתם שוכחים מהצרות היומיומיות ונבלעים אל עולם אחר, מרגיע ומלטף.
אי אפשר למצוא נחמה בזום ולא בווטסאפ. מסך הוא קר ומנוכר, הוא לא מעביר חום. הוא גם לא מעביר ריחות וטעמים. הוא מעביר מידע, לא רגש. בשביל רגש צריך לפגוש בני אדם, צריך להריח ריחות, צריך לטעום טעמים.
ואולי זה לא מקרי שחולי קורונה מאבדים את חוש הריח והטעם. כמה סמלי. הם, יותר מכולנו, זקוקים לנחמה.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
אח'לה דורון .
סתם אחד
ראש העיר או מנהל האגף יכלו להגיד לפקחים להעלים עין מטייק אווי כי זה באמת שטויות. אבל הם מאוד נמרצים כדי לקבל כסף מדוחות
אביהו
כתבה נפלאה!!! כל הספור בצורה מרוכזת ומזוככת בתוך פיתה.נהדר.יישר כוח , מר שפר.
עמית
כתוב מצוין, הפלאפל כסמל לשפיות שחייבת לחזור אל מחוזותינו, הרחוב חייב לנצח!
עופר
מסכים שאין תחליף לאכילה של "כאן ועכשיו" של פלאפל, אבל מה לעשות שאנחנו חיים בזמנים מטורפים. חשוב לשמור על ההנחיות ולהתאפק עוד כמה זמן עד שנוכל לחזור לחיים רגילים כפי שהכרנו אותם. דרך אגב, אם יש דבר טוב שיוצא מהמצב הזה, הוא שאנחנו לומדים להעריך משהו שהיה מובן מאליו בעבר כמו אכילת מנת פלאפל. העיקר זה שכולנו נהיה בריאים.