עוד ערב חג בסגר, עוד ערב חג עצוב. זהו ערב שובר לב מפני שמיליונים ייאלצו לחגוג את השנה החדשה לבד, בחברת משפחתם המצומצמת בלבד, בלי הוריהם או סביהם המבוגרים ובלי הילדים או הנכדים. ממש שידור חוזר של פסח. עוד ליל סגר.
וזהו ערב סגר עצוב ושובר לב מפני שמאות אלפי ישראלים נאלצים כעת לבטל את תוכניותיהם לחגים ולחול המועד. אין בתי מלון, אין צימרים, אין קמפינג בחיק הטבע. גם חו”ל אין. ולא בריכות ולא חדרי כושר. אין פסטיבלים, אין הופעות, אין תיאטרון.
זהו ערב עצוב ושובר לב עבור מאות אלפי עצמאים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים בחיפה ובכלל, שאך בקושי רב שרדו, אם שרדו, את חצי השנה האחרונה, ובשבועות האחרונים החלו אולי לראות מחדש את האור בקצה המנהרה. עבורם שלושה או ארבעה שבועות של סגר עלולים להמיט אסון חסר תקנה על העסק שלהם ואף לגזור עליו מיתה.
זהו ערב עצוב ושובר לב כי איש אינו באמת מבין מהי תכליתו של הסגר ולאן מועדות פנינו: האם יש יעד מספרי של נדבקים יומיים שאליו חותרת הממשלה כתנאי להפסקת הסגר? האם יש לה מושג כלשהו כיצד להגיע אליו? ואם יהיה יעד ונגיע אליו ויוסר הסגר, האם מישהו יודע לנבא שסגר נוסף, שלישי במספר, לא יוטל שוב בחלוף חצי שנה נוספת? האם נגזר עלינו להשתתף במחול הבלתי נגמר הזה של סגירה-פתיחה-סגירה-פתיחה עד שיימצא החיסון הגואל? ואם הוא לא יימצא בשנה הקרובה? האם גם את שנת תשפ”א הבאה עלינו לא ממש לטובה, ואת תשפ”ב שבאה בעקבותיה – האם גם אותן נאבד כפי שאבדה לנו תש”פ?
וזהו ערב עצוב ושובר לב בעיקר מכיוון שהוא נתפש בפי רבים, רבים מדי, כשליפה מהמותן של ממשלה שאיבדה כבר מזמן את האחיזה במושכות (אם בכלל היתה לה כזו), והיא נעדרת כל אחריות וכל יכולת לראייה כוללת, לקבלת החלטות ובעיקר לביצוען.
רוצים להישאר מעודכנים?
את האביב – העונה הנפלאה בשנה – כבר הפסדנו. הפריחות, הציפורים המצייצות, הנחלים השוקקים, המפלים השוצפים, הפריחה והלבלוב בכל פינה – כל אלה חלפו עברו להם בלעדינו, מותירים אותנו ספונים בבתינו, אוגרים בקנאות קופסאות שימורים, בקבוקי אלכוג’ל שקנינו במחיר מופקע והררי נייר טואלט.
האם כל זה עומד לשוב עתה? האם גם את הסתיו אנו עומדים לראות רק מבעד לחלונות דירתנו? האם את הגשם הראשון רק נראה מהמרפסת או מהסלון ולא נוכל גם להריח אותו מהגן או המדרכה?
עבור רבים מבני עמנו יום הכיפורים אינו יום הכיפורים בלי לשמוע את תקיעת השופר ותפילת נעילה. עבור ילדי חיפה אין יום כיפור בלי לחרוש את כבישי הכרמל על סקייטבורד, על קורקינט או על אופניים. בימי ילדותי נהגנו להחליק במורד הכביש על גבי תריס שבור. איזה מין כיפור הוא בלי כל אלה? ובסוכות, לכל המקימים סוכה ומצפים לבוא האושפיזין, איזה מין סוכות יהיה זה בלעדיהם?
לכאורה זהו סגר מלא-מלא. לכאורה. אבל שוק מחנה יהודה יישאר פתוח, ותפילות ראש השנה ויום הכיפורים יתאפשרו (במגבלות הקפסולות), וגם טבילות במקווה (אבל בריכות שחייה לא), ויציאה לעבודה וחזרה ממנה, וכמובן יציאה לקניית מצרכים חיוניים, טיפולים רפואיים, סידורים הכרחיים ועוד. במילים אחרות, זהו סגר בכאילו. רובנו נמשיך לצאת מהבית כבכל יום רגיל, נמשיך לעבוד, נמשיך לצרוך ולקנות וגם נמשיך להתנהל במגבלות הקפסולות והתו הסגול.
אבל חיי תרבות לא יהיו לנו בחודש הקרוב, ולא חינוך ולא בילוי ולא נופש ולא קהילה. נמשיך להיות פעילים אך לא מבלים, נושמים אך לא חיים. כי מהם חיים בלי תרבות, תיאטרון וקולנוע? בלי בתי קפה, פאבים ומסעדות? מהם חיים בלי החירות לטייל ולצאת מהבית לכמה ימים של חופש, נופש והרפתקה? מהם חיים בלי לכתת רגליים בין סמטאות, רחובות ושבילים, לשכשך אותן בנחלים, בנהרות, בבריכות, באגמים ובמפלים? מהם חיים בלי לישון במיטה מפנקת בבית מלון בארץ זרה או אפילו באוהל תחת כיפת השמים? מהם החיים אם לא כל אלה?
זו הולכת להיות שנה קשה, מתישה ומייאשת, שנה של הרבה געגועים לישן ולמוכר ומעט מאוד ציפיות. שנה שבה כל שנשאר הוא לייחל למעט תקווה.
יש
דבר אחד בכל זאת טוב השנה:
מתקרבים לבחירות הברות בהן נוכל לבחור ראש עיר אחר
גם זה משהו לא?
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
טור יפה. אם יש דבר טוב שיוצא לנו מהתקופה הזו, זה להעריך את כל הדברים הקטנים שבשנים רגילות ניראים מובנים מאליהם.
חנית ג'אגר
ואוו כתבת נהדר כל מילה בסלע היטבת לתאר היטב את המצב העגום אליו נקלענו בעל כורחנו ואני מגדירה זאת כך: שנת תשפ'א_אשפה