אנשים הם יצורים מוזרים. הם יכולים לחלוק זה על זה בכל ימות השנה אך לצאת יחדיו שלובי זרועות במאבק למען מטרה משותפת. עשרות אלפי שנות חִברות וקהילתיות הפכו אותנו ליצורים השכלתנים ומתוכנתים ביותר בטבע מצד אחד, אך גם לרגשנים ביותר מצד שני, והסתירה הפנימית הזאת היא זו שמניעה את האנושות.
פוליטיקאי מתוחכם וציני מכיר היטב את הסוד: כדי לעורר אזרחים (קרי, בוחרים) מתרדמתם, עליך להניעם לפעולה, להעניק להם איזו מטרה נעלה שמעוררת בהם רגש עז, רצוי זעם, וגורמת להם לקום מהספה בסלון, לכבות את הטלוויזיה ולצאת אל נקודת ההתכנסות. הרגש מקים אותם, אבל המחשבה שאפשר לחולל שינוי היא זו שמניעה אותם. רגש לבדו אינו מספיק. זהו חומר בערה שמתכלה במהירות.
פוליטיקאי מתוחכם וציני יודע שיש צורך ברגש כדי להניע לפעולה, אבל רק פוליטיקאי מתוחכם במיוחד יודע כיצד לייצר את אותו הרגש. רק פוליטיקאי מתוחכם במיוחד יצליח לפענח את צפונות הנפש האנושית ולגייס אותה לצרכיו.
המאבק שמתחולל בימים האחרונים סביב נחל האסי בקיבוץ ניר דוד בעמק המעיינות הוא מקרה מבחן מרתק. קבוצת פעילים, רבים מהם צעירים, תושבי בית שאן ויישובי הסביבה אך לא רק, מגיעים בכל יום ויום אל שערי הקיבוץ ומנסים לפרוץ אותם בכוח כדי להיכנס אל בריכת הטבילה הרדודה והמפנקת שיוצר אגן ההיקוות של הנחל בשטח הקיבוץ.
הנחל, למי שאינו בקיא בפרטים, זורם בלבו של הקיבוץ וחוצה אותו באמצעו, כשבתי הקיבוץ ניצבים בשתי גדותיו. הנחל אמנם עובר בשטח הקיבוץ אך אינו חלק ממנו, אלא משאב טבע ציבורי בבעלות המדינה. אך מכיוון שהקיבוץ מוקף גדר ומסוגל למנוע את הגישה אל הנחל, נותרים אלה שאינם חברי הקיבוץ אך מעוניינים לרחוץ ולבלות בו מחוץ לגדר, מאוכזבים ומרירים.
המפגינים, שמכנים את עצמם “חברי המטה למען השבת האסי אל הציבור”, טוענים, במידה רבה של צדק, כי מכיוון שאין מחלוקת על כך שהנחל הוא משאב ציבורי ולא רכושו הפרטי של הקיבוץ, הרי שאין כל יכולת חוקית למנוע מהציבור גישה חופשית אליו. התנגדותו של הקיבוץ, טוענים המפגינים, נובעת אך ורק מסרבנות יהירה של חברי קיבוץ מדושנים, שאינם רוצים לחלוק את כד השמנת שנפל בחלקם.
חברי הקיבוץ לעומת זאת שוללים מכל וכל את הטענות הללו. הם טוענים כי נכון אמנם שהנחל עצמו הוא נחלת הכלל, אך מכיוון שהוא עובר בתוך הקיבוץ ממש ומכיוון שבתי הקיבוץ נמצאים במרחק של מטרים ספורים מהגדות, אין כל אפשרות לאפשר כניסה חופשית של אורחים מבחוץ מבלי להפר את השלווה הפסטורלית ואת האופי הקהילתי והרוגע של המקום. במילים אחרות – אין בילוי בנחל בלי להפוך את הקיבוץ לפארק הירקון או לגן סאקר, ולזה חברי הקיבוץ מסרבים בתוקף.
רוצים להישאר מעודכנים?
המאבק הזה אינו חדש. הוא נמשך בטונים כאלה ואחרים כבר תקופה ארוכה, שבמהלכה אף התערבה לשכת היועץ המשפטי לממשלה והתגבש לכאורה הסכם פשרה. ובכל זאת מסרבים המוחים לסגת, וגם חברי הקיבוץ מסרבים לוותר. אך בימים האחרונים החריף המאבק והידרדר לכדי אלימות הדדית. היו כבר אלה שהגדירו גם את המאבק הזה כמאבק של “ישראל השנייה” – אנשי עמק בית שאן – באליטות הישנות של “ישראל הראשונה”, כלומר חברי הקיבוץ.
לא היה צריך יותר מזה כדי להניע לפעולה חברי כנסת, אישי ציבור ופעילים שונים שמאבק של זהויות מצית מיד את האש שבלבם. אנו חיים בעידן של פוליטיקה של זהויות, פוליטיקה שבה מי שאתה הוא גם מה שאתה.
מאבק למען השבת חוף הים אל ציבור החיפאים אינו שונה באופן מהותי ממאבק להשבת נחל האסי אל הציבור. אבל נמל אינו קיבוץ, ונחל שסופח לקיבוץ שבע ומכעיס את תושבי הסביבה הרעבים (לטבע, לא למזון) אינו שקול בעיניהם של הבריות לחוף ים שסופח לנמל, כי נמל נתפש כארגון שמשרת את הציבור כולו, ואילו קיבוץ משרת את חבריו בלבד.
החיפאים לא עולים על בריקדות ולא קורעים גדרות תיל כי הם אינם מאמינים שזה יעזור וכי הם אינם מאמינים בתכלית המאבק כפי שתושבי עמק המעיינות מאמינים במאבקם. וכשאינך מאמין במטרה, אין רגש ואין פעולה.
דניאל
כתושב בית שאן לשעבר בזמני האסי זרם בבית שאן. הכניסה לגן השלושה לתושבי בית שאן היתה חינם. קיבוץ ניר דוד היה ממוקם בצידו האחד של הנחל הקיבוץ גנב לכאורה את הנחל ואת מינו לבריכות הדגים. אז איזה תרוץ יש לקיבוצנים שהרגישו תמיד מורמים מעם ואני הבית שאני סיימתי כקצין בכיר בצה"ל ביחידה מובחרת אז איזה יתרון יש להם על תושבי בית שאן ששדדו אותם