לפעמים רק מילה אחת מתאימה לתאר את מהות החיפאיות – תסכול. תסכול מעיר שדורכת במקום ולא מצליחה להתרומם למיצוי הפוטנציאל שלה; תסכול ממצבה העגום של התיירות בעיר, עוד לפני עידן הקורונה; תסכול מהיעדר מקומות תעסוקה איכותיים לאקדמאים; תסכול מקצב התקדמות התוכניות להתחדשות עירונית בשכונות הוותיקות; תסכול מקצב הגידול הזעום של מספר התושבים בעיר; ובעיקר תסכול ממאבקים סיזיפיים אין סופיים מול מוסדות המדינה והשלטון שמסתיימים במפח נפש.
תסכול ממאבק חסר תכלית וסיכוי מול הממשלה ומוסדות התכנון הוא מדכא מספיק גם כך, אך כשהעירייה עצמה חוברת למוסדות התכנון ומוותרת מראש על הקרב, התסכול גובר שבעתיים. וזה בדיוק מה שקרה במאבק הציבורי החשוב למען פארק מורד הקישון, שזכה לכינוי “הפארק המטרופוליני”.
החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה – חיפה השבוע לאשר את התוכנית להקמת מתחם לוגיסטי בשטח כולל של כ־1,400 דונם, שגבולותיו על גדות נחל הקישון, היא נעיצת סכין בגבה של חיפה ושל המטרופולין כולו. התוכנית, שאותה קידמה והגישה חברת נמלי ישראל (חנ"י), מאפשרת בינוי של כ־700,000 מ"ר לטובת הקמת מבני אחסון וכוללת כמה מתחמי אחסון, אפשרות להקמת מסוף מטענים עבור הרכבת, וכן גישה ישירה למערכת הדרכים הארצית באמצעות דרך חיבורית לנמל המפרץ.
ההחלטה היא מרגיזה, מקוממת, מוציאה מן הדעת, אך לא מפתיעה. היא היתה צפויה לאחר שהמתנגדת העיקרית לה – עיריית חיפה – הסירה את התנגדותה, כפי שהסירה את כל התנגדויותיה בכל הקשור לחנ"י ולתוכניות הפיתוח של נמל המפרץ.
במאבקה למען הארכת שדה התעופה בכמה מאות מטרים הסכימה עינת קליש רותם להסיר את כל ההתנגדויות והעניקה למעשה לחנ"י אור ירוק להשתולל כאוות נפשה. וכשמאפשרים לחנ"י להשתולל, חנ"י משתוללת. המאבק למען השדה היה מוצדק, אבל הסרת כל ההתנגדויות לנמל היתה ועודנה טעות קשה.
1,400 דונם של שטחים לוגיסטיים עבור נמל המפרץ הסיני משמעותם אחת: אלפי מכולות ענק שניצבות זו על גבי זו ונמתחות לאורך קילומטרים רבים של שטחי קרקע עירוניים צמוד לגדות הנחל ומול אפם המשתומם של תושבי המטרופולין והמבקרים אשר עתידים להגיע לפארק הקישון לבילוי ולפנאי.
הארגונים הסביבתיים התנגדו נחרצות לתוכנית זו. הם הציגו את הנזקים החמורים שהיא תעולל לפארק המטרופוליני העתידי, לנחל הקישון עצמו (למלחת הנחל במיוחד), למאזן האקולוגי הייחודי והנדיר שבו ולתוכנית "מפרץ החדשנות" המצויה כבר בשלבי אישור.
גם אם נתעלם מהמראה העגום של הררי מכולות מול פרצופם של באי הפארק, הרי שנזק אחד חסר תקנה כבר התקבע: בשל אישורה של תוכנית המתחם הלוגיסטי צומצם למעשה שטח הפארק המטרופוליני בכשליש – מסדר גודל של כ־900 דונם מתוכננים, לכ־580 בלבד, ללא כל אפשרות עתידית להרחיבו בשל הגדרות שיעטפו את הפארק מכל כיוון. הוא לא יהיה רק קטן יותר מהמתוכנן אלא גם צר מאוד ויוקף במכולות ובשטחי לוגיסטיקה מכל עבר. בימים שבהם חשיבותם של פארקים ומרחבים ירוקים פתוחים במטרופולינים היא גבוהה מאי פעם וההבנה שריאות ירוקות הן סם חיים לכל עיר, צמצומו של פארק שכזה בעשרות אחוזים הוא פשע נגד החברה כולה. זהו פשע כפול ומכופל כאשר הסיבה לצמצום השטח אינה צורך בדיור בר השגה לזוגות צעירים או הקמת קריית הייטק ומתחמי תעסוקה אלא שירות צרכיו של נמל, ועוד נמל בבעלות זרה.
המתנגדים הזכירו כי כיום מקובל בערי נמל ששטחי הלוגיסטיקה אינם מרוכזים במרחב הנמל עצמו אלא מפוזרים בין כמה וכמה מרחבים לוגיסטיים בבעלויות פרטיות כדי למנוע בדיוק את מה שעומד להתרחש במפרץ חיפה – נמל מפלצתי החולש על פני מחצית משטח המפרץ.
צריך היה למנוע זאת. אבל לשם כך צריך עירייה חזקה ונחושה שנלחמת למען עתיד המטרופולין ונגד תוכניות הרסניות. ודאי שלא עירייה כנועה ומפוחדת שמסתפקת בפירורים ומוותרת למענם על העוגה עצמה.
חיפה מנותקת מהים שלה כבר עשרות שנים. לא רק בגלל המסילה שחוצה את העיר לכל אורך קו החוף אלא גם בגלל נמל חיפה העצום שחולש על פני מרבית חלקו המערבי של המפרץ. כעת הצרה הזאת תופחת למימדי ענק. נראה כי האמירה "חיפה אינה עיר שיש לה נמל אלא נמל שיש לו עיר" מעולם לא היתה נכונה יותר.
לא נמל שיש לו עיר, אלא עיר הנמל
יש לך ולרבים טעות לגבי הפרשנות של 'מרחב לוגיסטי עורפי לנמל'. אתם חושבים, בצורה רומנטית, שמדובר רק במערומי מכולות או מרבדי רכבים. כדאי להתעורר מהגישה הרומנטית, שאינה חלק מהחזון של הנמל הסיני.
הסינים הביאו מנופי ענק, עבור מכולות ענק, מכולות כאלו משמשות אותם לשינוע לא רק של סחורות אלא של כימיקלים, וזבל. כן, סין מחפשת היכן אפשר להטמין את הפסולת התעשייתית הרעילה שלה, במסווה של 'מחסן לוגיסטי'. והנה, נמצאה העיר הפראיירית התורנית שמוכנה כנראה לקבל כל מזהם וכל פסולת רעילה. כי אין סייגים כרגע מה יותר להכניס מנמל המפרץ. מותר הכל, ואפילו יש מסופי כימיקלים.
מה שנראה לכן בשטחים הלוגיסטים הם מיכליות לבנות ענקיות מלאות חומרים מסוכנים.
כן ממש כמו אלו שתל אביב העיפה ליד רידינג לדלקים. לא מספיק להם השטח הלוגיסטי, הם רוצים גם את חוות המיכלים כדי שיהיה לסינים יותר שטח לאגור כימיקלים ופסולת תעשייתית רעילה. חנ"י לא רוצה נמל שיש לו עיר, היא רוצה עיר נמל.
עיר הנמל של חנ"י לא סופרת את עיריית חיפה. הנסיון של דרעי להחריג את שטחי התעשייה בדומה למועצה תעשייתית רמת חובב, מגלם בתוכו את השאיפה לעיר נמלית מנותקת מחיפה, שבה תשלוט חנ"י, כפרוקסי עבור ממשלת סין. ואצל סין אין דבר כזה "צבאי" ו"אזרחי". מבחינתם הנמל הסיני המוקם בחיפה, הוא נמל אזרחי וצבאי. בשליטה מלאה של סין, ל-25 שנה.
העורף הלוגיסטי הענק, עם אישורים למחסני ענק לגובה 10 קומות (30 מטר) הם בדיוק מה שסין צריכה כדי להטמין שם חלק ענק מהפסולת הרעילה שהיא שינעה לנמלים אחרים: באפריקה, באסיה. חלק מהמדינות אסרו את זה, ישראל לא אסרה כלום, להיפך. לא ברור איך יתנהל
הפיקוח. ועוד חמור יותר מזה, הסינים מסמנים את ירדן והשר כץ אץ-רץ לבנות מסילות כדי לשנע סחורות ירדניות בנמל הסיני, תוך עקיפת ישראל וריבונותה. הרי סין תשלח איומון קטן, ומיד רכבות מלאות סחורה, נשק וכימיקלים ישונעו מהנמל הסיני לגבול הירדני.
מדובר בלא פחות מאסון דיפלומטי, סביבתי וכלכלי עבור חיפה.
ולמעשה, עיר הנמלים הזו היא אסון כלכלי ענק: עובדי נמל חיפה מוחלפים ברובוטים ובעובדים סיניים. משאיות מזהמות משנעות ללא הרף סחורות אל העורף הלוגיסטי, ההופך בעצמו למוקד סכנה ענק (מהתלקחות). מאות מיכלי דלקים ענקיים לגובה עד 10 קומות מוקמים בתור הנוף התעשייתי החדש של תושבי מזרח חיפה והקריות. מיכלי הענק מתמלאים גם בפסולת תעשייתית רעילה.
העורף הלוגיסטי הזה דורש לעצמו מועצה תעשייתית נמלית, ומתפרע הלאה בפלישות לעבר המעט שנותר מהקישון.
לבסוף סין מציעה לעיריית חיפה לבנות מעגנה עבורה ולספח את מעגנת הקישון ועיריית חיפה כדי להציג "פיתוח כלכלי" מסכימה בלית ברירה. בתמורה המועצה הנמלית גם דורשת את חוות מיכליות ומונעת את פיתוח קרית חיים.
בנוסף, מוגשת התנגדות להרחבת שדה התעופה עקב מיכלי הדלקים בעורף הלוגיסטי והמנופים לגובה 70 מטר ועיריית חיפה מוכרת את שטח שדה התעופה לנמל המפרץ הסיני. בכסף סין מבטיחה לבנות מנהרות רכבת ושוב עיריית חיפה מציגה את זה כ"פיתוח כלכלי".
הבנתם רבותי. תתעוררו עוד 5 שנים ככה ייראה מפרץ חיפה
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
מזעזע.