השבוע התחלנו את השביתה הגדולה של מערך הרווחה בישראל. ביגון קודר נאלצנו להוריד את השאלטר החברתי על מדינת ישראל. שירותים חברתיים שלמים מושבתים מיום שני ועד להודעה חדשה. חרף בקשות, דרישות ואזהרות חוזרות ונשנות לממשלה ולמשרד האוצר להתערב ולהנשים אותנו ואת שירותי הרווחה שקורסים, עדיין לא נמצא מזור למצוקות שלנו, והחמצן שלנו אוזל.
השביתה שלנו היא מוצא אחרון שאליו הגענו, לאחר שכלו כל הקצין. במשך שנים אנו זועקים לחיזוק הפרופסיה, המעמד והשכר שלנו, שלא מתעדכן כלל. אנו עובדים בעומסים גדולים עם מספר רב של תיקים לכל עובד וחשופים לאלימות מצד מטופלים. כך אי אפשר להמשיך. אנחנו האחרונים בדירוג השכר של העובדים האקדמאים במשק, וזאת למרות השכלה רחבה, התמקצעות והשתלמויות בלי סוף. כ-1,000 תקנים של המקצוע לא מאוישים. ראשי רשויות חותמים על מכרזים אך אין דורש לתפקידים. בסקר שערכה עמותת עו"סים שינוי נמצא ש-44 אחוז מהנשאלים רוצים לעזוב את המקצוע בחמש שנים הקרובות. רבע מהעובדים הסוציאליים עוזבים את המקצוע בשנים הראשונות לאחר סיום לימודיהם ופונים לאפיקים אחרים. זו רק טעימה מהשבר העמוק שבו נמצאת מדינת הרווחה בישראל. וכדאי לדעת ולהפנים שהשירות והמענים שאנחנו נותנים מיועדים לכלל הציבור. זה כבר לא רק לאוכלוסיית קצה, ומשבר הקורונה הוכיח זאת. במרוצת הזמן, כל אחד ואחת מאיתנו עשויים להזדקק לשירות סוציאלי, וראוי שזה יהיה על הצד הטוב ביותר.
השביתה שלנו לא נולדה היום. היא תוצאה ממושכת ורבת שנים של הזנחה פושעת מצד מדינת ישראל למערכת הרווחה שלה עצמה, לשירותים החברתיים, לאלטרואיזם, לסולידריות ולחמלה כלפי האזרחים שלה וכלפי העובדים הסוציאליים שנשלחו בשמה לקו החזית. הגל השני המחריף של משבר קורונה מסיט את הפוקוס מאיתנו לנוכח העלייה הדרסטית במספר הנדבקים מדי יום, המשבר הכלכלי שהולך ומחריף ומה לא. אבל אנחנו כאן כדי להישאר. זה הולך להיות מאבק ארוך ומייגע שבו כבר אין לנו מה להפסיד. יותר נמוך ממצבנו כבר אי אפשר לרדת. עכשיו אנחנו הולכים על כל הקופה. המחיר שישלמו האזרחים יהיה לא פשוט, ושירותים רבים כבר נפגעים – תסקירים לעבריינים שלא ניתנים, מקרי אלימות במשפחה שלא מטופלים ושירות לקשישים שנעצר, כמו גם ועדות הפסקת היריון, מענים לצעירים בסיכון ועוד ועוד.
רוצים להישאר מעודכנים?
שלא יבלבלו אתכם – אנחנו לא הצד הרע בסיפור הזה. נהפוך הוא – אנחנו הצד הטוב השקט והשקוף, השקט והשקוף מדי, שסופג מהלומות מכל כיוון ועדיין ממשיך לתת עבודה. למה? כי ככה הורגלנו במשך שנים. להוריד את הראש ולהמשיך הלאה לעוד ביקור בית או לכתיבת תסקיר לבית המשפט. אלא שהגיעו מים עד נפש. תסמונת האשה המוכה שחוזרת לבעל האלים שמכה בה לא תחזור שנית. כעת השאלטר בידיים שלנו. נכון, זה לא השאלטר של חברת חשמל או נמלי ישראל – כאן לוקח קצת יותר זמן, אבל אנחנו ערוכים למאבק ממושך.
משבר קורונה הנוכחי רק מעצים את חשיבותה של העבודה שלנו ושל הצורך בנו, העובדים הסוציאליים. במאבק הזה אין מנוס. משרד האוצר יהיה חייב להיכנס איתנו למשא ומתן על דרישותינו: תקצוב של תוכנית מוגנות, רפורמה במבנה השכר ומענק מיידי של 1,250 שקל לכל עובד סוציאלי. עד שלא ייענו הדרישות שלנו, לא תסתיים השביתה. במקרה חירום מוזמנים לפנות למשרד האוצר.
ושתי הערות לסיום: 1. נמאס לשמוע את הביטוי הלעוס "אתם עושים עבודת קודש". אנחנו לא עושים עבודת קודש – אנחנו עושים עבודה מקצועית לכל דבר ועניין. העבודה שלנו היא תולדה של השכלה רחבה ופרופסיה שלמה. 2. ואולי הכל התחיל אי שם, בגלל השם המקצועי שלנו – עובד סוציאלי? הייתם מעלים על דעתכם שלמהנדס יקראו עובד הנדסה או לרופא עובד רפואה? לא, נכון? כבר מהשם המקצועי שלנו אפשר להבין לאן המקצוע הזה צועד. ספויילר – לא רחוק מדי.
* הכותב הוא עובד סוציאלי ופעיל חברתי
תגובות