העולם השתנה, זה ברור. מה שהיה כה מובן מאליו עד אתמול מוטל עתה בספק או לא קיים עוד כלל. מושגים אנושיים בסיסיים כמו קרבה, מגע והצטופפות נבחנים בכל יום מחדש.
הפחד מפני התקהלות ומפני צפיפות ברחובות הוביל כמעט את כל מדינות העולם בתקופת שיא המגיפה לצמצם למינימום את התחבורה הציבורית. גם בישראל בוטלו לחלוטין כל קווי הרכבת וטרם חודשו. קווי האוטובוסים צומצמו מאוד, וגם אלה שעדיין פעילים מטילים מגבלות שימוש על הנוסעים. ומה עושים בימים אלה הנוסעים כשנוטלים מהם את היכולת להשתמש בתחבורה הציבורית? חוזרים למכוניות הפרטיות או עוברים לאופניים.
בערים מרכזיות באירופה ובעולם המערבי, אשר מאכלסות מאות אלפי תושבים ואף מיליונים, נערכו העיריות לשינויים הדרמטיים שחלו באורחות התנועה של התושבים. הן הבינו במהרה כי במצב הכבישים הנוכחי אין כל אפשרות לקיים התניידות מסיבית של עשרות אלפי רוכבי אופניים בעת ובעונה אחת בשעות העומס. על המדרכות אין די מקום, אפילו היכן שמסומנים כבר שבילי אופניים, ועל הכבישים הרכיבה היא אסורה ומסוכנת. עוד הן הבינו כי לתשתיות הכבישים בערים אין כל יכולת להתמודד עם עומסי המכוניות הגודשות את הכבישים.
אז מה עושים? כיצד פועלים מצד אחד כדי לצמצם את השימוש בכלי רכב פרטיים, ומצד שני כדי לעודד מעבר לאופניים בלי להקשות על הולכי הרגל? הפתרון שנמצא הוא מדהים בפשטותו וביעילותו, והוא מכונה “שבילים טקטיים”. בברלין, בניו יורק, בפריז, בלונדון ובעוד ערים רבות בעולם הפכו העיריות כמה נתיבי תחבורה רגילים לשבילי אופניים ייעודיים. העניין הוא פשוט עד מאוד וכמעט מיידי. כל מה שנחוץ הוא קצת צבע, פועל עירוני מיומן ושעת לילה מאוחרת.
רוצים להישאר מעודכנים?
הפיכת נתיבי התנועה לשבילים טקטיים אורכת שעות בלבד והתוצאה היא דרמטית. רוכבי האופניים מתעוררים בבוקר לעיר אחרת, שהרכיבה בה באופניים היא נוחה, בטוחה ונעימה, ללא חשש להידרס או לדרוס.
צעד זה בא לרוב לצד צעדים נוספים שמטרותיהם הן הפחתת השימוש במכוניות פרטיות ועידוד הרכיבה וההליכה הרגלית. הנה כמה דוגמאות לערים שעשו זאת בשבועות האחרונים: בוינה שבאוסטריה הורידה העירייה את מהירות הנסיעה המותרת לכלי הרכב ל־20 קמ”ש בלבד. זאת גם כדי לייסר את נהגי המכוניות הפרטיות ולעודד אותם לנטוש אותן לטובת הליכה רגלית או רכיבה על אופניים וגם כדי לאפשר השתלבות של הולכי רגל בנתיב התנועה בלי לסכנם. בברלין הפכו כבישים רבים במרכז העיר לשבילים טקטיים בן לילה. בניו יורק ובפילדלפיה נסגרו לחלוטין כבישים והפכו למדרחובים להולכי רגל בלבד. בבודפשט, שהיא בין שיאניות השימוש בתחבורה ציבורית בשגרה, חלה עלייה של כ־90 אחוז בשימוש ברכב פרטי, ובשל העומסים שנגרמו מתכננת העירייה רשת נרחבת של שבילי אופניים כדי לצמצם באופן משמעותי את העומסים.
ובישראל? אף שישראל מפגרת בהרבה מרוב מדינות העולם בכל הנוגע לסימון שבילי אופניים ולעידוד מעבר להליכה רגלית, גם כאן אפשר לראות סימנים ראשונים להפנמה. בתל אביב – העיר המובילה בישראל בכל הנוגע לשבילי אופניים – הפך לפני כשבועיים רחוב פינסקר לשביל הטקטי הראשון בישראל. זה קרה בן לילה ובקלות מעוררת הערכה. בעקבות ההצלחה, ובעקבות הצלחת המדרחוב ברחוב לוינסקי, הודיעה העירייה על הפיכתם של 11 מקטעי רחובות למדרחובים להולכי רגל ולרוכבי אופניים בלבד.
גם בירושלים הרים ראש העיר את הכפפה והודיע על הפיכתם של 13 רחובות מרכזיים למדרחובים להולכי רגל ולרוכבי אופניים. בירושלים המהפך יתרחש בשעות הערב בלבד ועד לשעות הבוקר, אך זוהי תחילתו של תהליך מבורך.
מגיפת הקורונה רק האיצה תהליך שגם כך היה מתרחש במוקדם או במאוחר – ההבנה כי ערים גדולות לא תוכלנה לאורך זמן להתמודד עם עומסי תנועה כבדים ועם זיהום אוויר מכלי רכב, ויש הכרח במעבר הדרגתי לתנועת כלי רכב דו גלגליים ולא מזהמים, לצד עידוד ההליכה הרגלית.
ומי נותרה מאחור? חיפה שלנו, כמובן. במהלך חודשי הקורונה לא נעשה דבר מתחום תשתיות התחבורה כדי להתאים את העיר לשנים הבאות. לא נסלל שביל אופניים אחד, אף מסלול נסיעה לא הפך לשביל טקטי, אף רחוב לא נסגר לתנועת כלי רכב, וגם דבר לא נעשה כדי לעודד מעבר לתחבורה ציבורית. נראה כי המגמות העולמיות נעצרו בכביש החוף והותירו את חיפה, שוב, הרחק מאחור.
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
לחיפה יש תוכנית אב לשבילי אופניים רק שלמהנדסי יפה נוף אין שום כוונה ליישם אותה וכל התושבים מכורים לרכב פרטי
עמית
לאנונימי – חברת יפה-נוף מבצעת מה שמתקצבים ומזמינים ממנה העירייה ומשרד התחבורה – והיא כרגע בעיצומן של עבודות תכנון רשת עורקית שנגזרת מהתכנית ביחד עם הרחבה לקריות.