עמוס היה השבוע בחופי הכנרת, עמוס וצפוף ודחוס. אלפי מבקרים גדשו את החופים, הקימו אוהלים, פתחו שולחנות, העמידו מנגלים ובילו שעות ארוכות וימים שלמים לחופי האגם המלא עד להתפקע. כמו לא היתה קורונה מעולם וכאילו חלפו עברו המגבלות הנדרשות, הצטופפו המבקרים בחופים ללא כל חשש ומורא, בלי שמירת מרחק, בלי חבישת מסיכות, אפילו בלי חשש מגע אקראי ומזדמן.
וגם בפארקים ובגנים הלאומיים שבצפון היה הומה ועמוס עד מאוד. בשל מגבלות התו הסגול הגבילו האתרים וחופי הכנרת את מספר המבקרים המותר ואת השימוש במתקנים השונים. המקלחות למשל נותרו נעולות בפארקים ובחופים, וגם המזנונים הגבילו את מספר הלקוחות שמורשים להיכנס אליהם. ולמרות כל אלה, התחושה היתה כאילו זהו שיא הקיץ וכל המדינה בכנרת. זיכרון מייצר געגוע, חגים מייצרים הזדמנות, והשבוע החולף היה עמוס בשניהם.
עיד אל-פיטר של תום חודש הרמדאן התקיים במחצית הראשונה של השבוע, מראשון עד שלישי, והוציא מאות אלפי מוסלמים לחופשה של שלושה ימים. העובדה כי הגל הראשון חלף, ולפי שעה לא רואים סימן לכך שגל שני עומד לפרוץ בקרוב, הובילה לתחושת השחרור והביטחון בקרב החוגגים ולרצונם לפרוק כל עול ולבלות ללא תנאים.
החורף המפואר שמאחורינו גרם לעליית מפלס הכנרת עד לגובה מירבי שהאגם לא ידע כבר שנים רבות, עורר מחדש זיכרון קולקטיבי על הכנרת בימיה היפים והשיב את החיוך אל פניהם של אוהבי האגם, שהם, פחות או יותר, כולם. התשוקה לחוות את הכנרת המלאה, שכמעט עולה על גדותיה, לאחר שנים ארוכות שבהן היא היתה מרוקנת ומדכאת, בשילוב עם מזג אוויר אביבי נוח ונעים, יצרו יחדיו את הנהירה ההמונית אל האגם.
זה היה מחזה מלבב ומעציב בעת ובעונה אחת. מלבב מכיוון שאחרי שנים עגומות כל כך במצבו של האגם הלאומי, נפלא היה לראות איך שבו אליו באחת החיים, הטבע ובני האדם ומקיימים יחדיו הרמוניה נפלאה. מעציב, בשל אותה הסיבה ממש. הכנרת היא האגם הלאומי לא רק מכיוון שזהו אגם המים המתוקים היחיד בארץ אלא גם בגלל שמצב המפלס באגם מקביל לא אחת למצב הרוח הלאומי. וכשרבבות של ישראלים נוסעים כולם לנפוש באותה הנקודה ממש, בולטת עוד יותר התלות הכמעט מוחלטת שבין האגם הלאומי לבין האזרחים ולעובדה כי מדינת ישראל משוועת ליעדים אקזוטיים ומהנים שיהוו חלופה ראויה לכנרת. בשל קוטנה הזעיר, בישראל, למרבה הצער, אין הרבה מה להציע לתושביה בהיבט הזה.
רוצים להישאר מעודכנים?
מעציבה ואף מדכאת עוד יותר היא טבריה – העיר היחידה שנושקת לחוף הכנרת. טבריה, שהיתה פעם מעצמת תיירות ונופש, איבדה כבר לפני עשורים רבים את מעמדה כיעד הנופש המרכזי בישראל, והיא מדשדשת כיום הרחק הרחק במורדות רשימת היעדים הפופולריים לנופש ולמלונאות. שיטוט אקראי בעיר מלמד היטב את הסיבה: העיר מוזנחת, מרוטה, חסרת חיים ואופי, נראית כמו נתקעה אי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת. בתי המלון שבה הם מיושנים מאוד ומתאימים לתיירות של קבוצות מאורגנות וועדי עובדים, לא לתיירות המאה ה-21. העיר התחרדה מאוד והדבר ניכר בכל פינה. עיר חפצת חיים שמתבססת על תיירות אינה יכולה להרשות לעצמה להתחרד בקצב הולך וגובר. סביבה שמרנית ואדוקה אינה מיטיבה עם תיירות.
העובדה כי טבריה סובלת מהזנחה כה נפשעת וממראה עגמומי ומדכא היא לא פחות ממדהימה. היא מדהימה מכיוון שלעיר יש עבר מפואר כעיר נופש ותיירות מובילה בישראל; היא מדהימה מכיוון שאין לה למעשה כל מתחרים לכל אורך האגם ובכל זאת היא גוססת; והיא מדהימה מכיוון שממשלת ישראל התחייבה לפני כעשור להשקיע סכומי כסף אדירים בפיתוח תשתיות התיירות בטבריה ולא עשתה דבר.
טבריה וחיפה – כה שונות השתיים אך גם דומות במובנים רבים. שתיהן זוכרות בערגה את ימי תפארתן, הימים שבהם רצו כולן להידמות להן; שתיהן מתמודדות יום יום, ולא בהצלחה יתרה, עם בעיות מורכבות וקשות; ושתיהן משוועות לצאת לדרך חדשה ולשוב ולהתמקם על מפת התיירות. נראה כי מבין השתיים לחיפה יש עוד אפשרות לחולל שינוי של ממש. אך לשם כך נדרש חזון מגובש ותוכנית עבודה סדורה. ושניהם, כך נראה, אינם בנמצא.
כל הערים עקפו את חיפה
בטבריה יש פי 3 חדרי מלון מבחיפה.
בקרוב גם בנצרת יהיו יותר חדרי מלון מבחיפה.
חיפה לא מציעה כלום. העמותה לפיתוח תיירות בחיפה נרדמה בעמידה.
אין בחיפה שום תוכנית מסודרת ואין כמעט אכסניות לצעירים ובתי המלון יקרים.
לא עשו בחיפה כלום. טבריה מוזנחת אבל יש לה אתרי צליינות ואת הכנרת.
חיפה באתרי התיירות יותר מוזנחת ובחופי ים תל אביב הרצליה ונתניה עקפו את חיפה בטיילות יפות לעומת בת גלים המוזנחת כל כך