חלום על התקוממות חיפאית

ראש הממשלה בנימין נתניהו מודיע שהוא מצפצף על החלטות של בית המשפט ועל חוות דעת של מומחים, והוא תובע את המשך ההפעלה של מיכל האמוניה. כשהוא אומר את זה אנחנו לא נופלים מהכיסא.
השורות האלה נכתבות כשהחדשות מבשרות לנו שראש הממשלה החליט להחרים את שר החוץ הגרמני בעקבות פגישתו עם נציגי שוברים שתיקה. ארגון שוברים שתיקה הוא הסכנה בעיניו של מי שאמור להגן עלינו מסכנות. לא מיכל האמוניה העלול להתפוצץ, גם לא בתי הזיקוק המזהמים שישנם ואלה שבדרך.

דפוס ההתנהגות הזה, בניגוד לכללי השלטון המקובלים, הוא מקובל בהוויה השלטוני של המנהיג שלנו.
מה שמדהים הוא שכולנו לא יוצאים לרחובות להגן על עצמנו מפני המנהיג הנוהג כפירומן, כשההחלטה שאותה הוא מבקש להעביר – דחיית סגירת המיכל בשנתיים – נוגעת לשלומנו, לבריאותנו ולביטחוננו. מילא אנחנו, אולי נצליח לרוץ מהר ורחוק כשהענן יכסה אותנו, אבל מה עם האחריות שלנו כלפי הילדים, הקשישים וחסרי הישע?

המומחים קבעו שמיכל האמוניה בן 31 השנים סדוק ושדליפה של אמוניה ממנו, או גרוע מזה – פיצוץ באונייה המביאה חומר למלא אותו במפרץ – יגרמו למותם של עשרות אלפים, ואולי מאות אלפים. בהמשך יתרחש באזור אסון אקולוגי מלווה במלחמה אזורית. אבל למה שסיכונים אלה יחרידו את השלטון? הרי מה שמחריד באמת את נתניהו הוא הפגיעה ברווחים של ג’ולס טראמפ, הבעלים של חיפה כימיקלים ועוד אחד מהטראמפים האהובים כל כך על ביבי.

אנחנו קוראים את המלל של נתניהו על הצורך להגן על מקומות העבודה של פועלי המפעל ולא מאמינים לאף מילה שיוצאת מפיו. כולנו משוכנעים שהאחרונים שצריכים להיפגע מסגירת המפעל הזה ומסגירת המפעלים במתחם בתי הזיקוק הם העובדים. המדינה צריכה להבטיח את פרנסתם, אבל כשנתניהו מגן עליהם זה נשמע מזויף. זה בדיוק היה הנימוק שבו הוא השתמש על מנת לעשות סיבוב פרסה ולהשליך לכלבים את תאגיד השידור שאת הקמתו הוא יזם.

אז יש לנו דפוס שלטוני בלתי תקין בעליל, ויש לנו קומבינה עם טראמפ, ויש לנו רטוריקה מזויפת של הגנת העובדים, והלב והראש אומרים לנו חד משמעית: ביבי רע לחיפאים. ואף על פי כן אנחנו לא יורדים לרחובות, לא שורפים את המועדון, ובעצם משלימים באדישות עם העובדה שהמועדון שורף אותנו.

יש כמובן עשרות פעילות ופעילים שמכלים ימים כלילות כדי לנטר ולהזהיר ולהתריע ולעתור ולהפגין. הם לבד במערכה. זהו כישלונה הקשה של החברה האזרחית בחיפה. שנים של שלטון צנטרליסטי עירוני ושל הפרדה מעמדית, עדתית ואתנית בין שכונותיה וציבוריה של חיפה עשו את שלהן.

דווקא עכשיו, כשהשלטון המרכזי במדינה קורא תיגר על עתידם של תושבי העיר ומוכן לסכן את בריאותם ואת ביטחונם, הגיע הרגע להנהגה מקומית נחושה, מיליטנטית, מגוונת, עדתית ואתנית, של יהודים וערבים, ותיקים ועולים חדשים, גברים ונשים, סטרייטים ולהט”בים – כולם בניה של העיר המדהימה הזו. וההנהגה הזו צריכה להוביל מאבק להגנה עצמית מפני ההתנכלות של ההון והשלטון, לקראת תקווה חיפאית חדשה.
הכותב הוא במאי תיאטרון