ואולי זו דווקא יכולה להיות שעתה היפה של העירוניות.
השמים קדרו במשך רוב ימות השבוע מעל חיפה. העיר כמעט התרוקנה מהולכי רגל וממכוניות. היציאות מהבית הפכו נדירות, וכמעט תמיד רק למען תכלית ראויה כלשהי. אבל אפשר לצאת אל המרפסת, לשאוף את האוויר הצונן של הערב או הבוקר, להביט ברחוב השומם, בשדרת העצים, בקירות הבתים השכנים ובים שנמתח אל האופק.
אפשר להתפעל מקסמו של הרחוב השומם – מהדממה החולפת בכבישים ובמדרכות; מהצבעים המשתנים בו במעבר השעות שבין זריחה לשקיעה; ומהחתולים התופסים לעצמם רביצה נעימה תחת קרני השמש או מחסה מפני הגשם מתחת לסכך או למכונית. זו הזדמנות להעיף מבט בעיר ולראות כמה יפה היא.
וזו גם יכולה להיות שעתה היפה של האנושיות.
אנחנו מסתגרים בבתים וממעטים לצאת החוצה. המפגשים נעשים נדירים יותר ויותר, וגם אלו שעוד מתקיימים נעשים תוך שמירה על מרחק בטיחות של שני מטרים ויותר. הטכנולוגיה באה לעזרנו, והיא חיונית ככל שהבדידות הנכפית עלינו הולכת ומתהדקת.
הבדידות הפיזית הזאת מאלצת אותנו לשמור על קשר הדוק יותר עם יקירינו שאיננו יכולים לבקרם – עם ההורים המבוגרים, עם הסבים והסבתות, עם הדודים והדודות – ופתאום אנחנו צריכים להתעניין בשלומם הרבה יותר, ולהעביר את זמן השיחה בהקשבה של ממש, בשאלות ובתשובות, הרבה יותר מכפי שנהגנו לעשות קודם.
גם אל בני הבית שאיתנו אנחנו מקדישים הרבה יותר תשומת לב ואכפתיות מאשר בדרך כלל. כן, השהייה המתמדת של ילדים קטנים בבית עשויה בהחלט להיות מטרד לא קטן. נדרשת מידה לא מועטה של סבלנות ואורך רוח כדי להתמודד עם פקעות אנרגיות קטנות ותזזיתיות שאינן יודעות מנוח. קשה לעבוד כך. קשה לשמור כך על שגרה ועל שפיות. אבל הצד החיובי הוא האינטימיות שנוצרת, הקרבה אשר שבה ומתגלה, ותחושת שותפות הגורל. משפחות מגלות את עצמן מחדש, וזה מקסים.
רוצים להישאר מעודכנים?
הצריכה ההמונית וחסרת הרסן נבלמת. רוב החנויות ממילא סגורות, וגם אם נותרו פה ושם חנויות פתוחות – מי בכלל רוצה להגיע אליהן? אנשים מצטיידים במזון ובציוד הכרחי לתקופת בידוד ממושכת כי איש אינו יודע כמה זמן יימשך המצב, וזהו פחות או יותר. איש אינו מחפש לקנות היום זוג נעליים, חולצה או שמלה. ממילא לא יוצאים מהבית.
בלימת הצריכה המוגזמת היא בשורה נפלאה לאנושות כולה. נכון, הכלכלה העולמית מונעת מייצור ומצריכה, אבל במרוץ המטורף אחר עוד ועוד מותגים, פאר ועושר, אנו זונחים מאחור את הערכים האנושיים הבסיסיים כגון סולידריות חברתית, צניעות והסתפקות במועט, מציאת הסיפוק שבייצור עצמי וביצירה עצמית.
נוסף על כך, בימות השגרה אנו מזהמים את כדור הארץ ללא גבולות, גם בתהליכי הייצור ההרסניים וגם בכמויות הפסולת שאנו משליכים. נתוני השבועות האחרונים מלמדים על ירידה דרסטית בפליטות מזהמים ובזיהום הארץ בכל רחבי העולם המתועש. זוהי בשורה נפלאה שלא מרבים לדבר עליה כי היא נראית שולית מאוד ביחס לדרמה הגדולה, אבל את השלכותיה עוד נראה בעתיד. אם ימי הקורונה ילמדו אותנו למתן את הצריכה ואת הרדיפה המתמדת אחר מותגים, גם לאחר שהווירוס ייעלם מחיינו, האנושות כולה וכדור הארץ ירוויחו.
ובעיקר, אפשר וצריך לקוות שמהמגיפה העולמית הזאת יישמע קול ברור וחד: בסופו של דבר, כולנו אותו הדבר. כולנו חולקים ביחד את הכדור הזה, ולטוב או לרע – כולנו צריכים לחיות יחדיו, פן נמות יחדיו.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
ענת הופמן בת גלים
אני שותפה לכמיהה לעירוניות עם בשורה.שלטון מקומי קשוב לצרכי התושבים שמקדים את הביורוקרטיה הממשלתית בהבנה של המציאות .
לצערי בחיפה אין לנו בשורה כזו.לדעתי בראש ובראשונה בגלל ראשת העיר שלנו שנכשלת במבחן אלמנטרי של מתן תשובה על מכתבים מתושבים.
אני כותבת לה מאז שנבחרה על כך שהשכן שלי הרב פרץ מאיר הוא עבריין בניה שהחליט לחפור מתחת לבניין שלנו מקווה טהרה.הוא חפר ויצק ובנה במשך למעלה משנה מבלי שיהיה לו רשיון,או אישור,או תכנחת הנדסית או פיקוח כלשהו.
כתבתי לראשת העירייה שלנו.
תבעתי ממנה לעזור לקיים את החוק בחיפה.
החוויה שלי היא שהמכתבים שלי תוייקו בפח הזבל.
משקיף מהצד
חבל לחכות להתייחסות העירייה. לכי לבית המשפט. ראש העיר שלנו מתעניינת בעיר אבל לא בתושביה