איזה בידור

יש משהו בחילופי שלטון שמעורר אופוריה התחלתית וציפייה שעכשיו הכל ישתנה, לא רק בגלל ההצהרות של מי שמחליף את השלטון הקודם אלא גם משום שלפני כן הוא היה קרוב אלינו יותר. עד לפני רגע רצנו ביחד בשוחות, עמדנו ביחד בהפגנות, מילאנו ביחד מעטפות. עד לפני רגע קראתי לך אחי/אחותי, הסתכלנו זה לזה בעיניים ועכשיו את/ה הבוס החדש, אבל נשאר משהו, פיסה משותפת של הווי.

שליטים חדשים נמדדים בכלים שלקוחים מתהליך התפתחותם. מנחם בגין עורר חשש אפילו בבוחריו בשנת 1977 כי כולם זכרו אותו כאופוזיציונר נוקשה וכולם היו בטוחים שהוא יגרור מיד את המרחב למלחמה. כולם התבדו. לעומתו, קחו לדוגמה ראש מדינה כמו קים ז’ונג און. לפני שהתמנה לתפקיד רבים ניבאו לצפון קוריאה עידן חדש של פתיחות בזכות המנהיג החדש שצמח בפנימייה בשווייץ ועל סמך הזיכרונות של החברים שלו לכיתה ולנבחרת הכדורגל של בית הספר שציירו אותו כעדין נפש, רודף צדק ושונא גינונים וכבוד מזויף.

אבל שווייץ, ככל הנראה, היא כור היתוך מתעתע כשמדובר במנהיגים. באותו אופן שבו סביבתו של מנהיג חדש מצפה לכך שהסטטוס שלה ישתנה ביחד עם הסטטוס שלו, הנהגות חדשות ממהרות תמיד לסמן את הגבול במובן הזה ולאותת לציבור בוחריה: “עכשיו אני למעלה, ואף שעד לא מזמן קראנו זה לזה אחי, יחסי האחאות שלנו הסתיימו”. כך בגין חתם על הסכם שלום עם מצרים וויתר על סיני, כך קים ז’ונג און הוציא את פטרונו להורג בירי של טיל כתף. ואצלנו, בחיפה הזערורית, מסמנת ראש העיר עינת קליש רותם את הגבול בין טרום שלטון לשלטון באמצעות חגיגות יום העצמאות.

דברים רבים מבחינים בין התקופה הטרום שלטונית של קליש רותם לבין התקופה הנוכחית. האופן שבו היא מנהלת את המליאה, תוך שיגור יובשני של הוראות “תוציאו אותה החוצה” לצוות המאבטחים כאשר מישהי מבקשת להגיד משהו מהקהל, נראה לא פחות דורסני מזה של קודמה יונה יהב למשל. זהו עוד אחד מנטיותיו של שלטון שמבקש להתבסס אל מול הציבור המצפה לשינוי. “אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים”, כמו שאמר רחבעם לציבור נתיניו המבקש הקלות בספר מלכים א’.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

תחום אחד שבו אנחנו ממשיכים, זו כבר השנה השנייה, לטעום את אותו השוט שאנחנו רגילים לו מהקדנציה הקודמת הוא כאמור תקציב יום העצמאות. 900,000 שקל צפויה העיר לשלם לאמנים שיופיעו בשתי הבמות המרכזיות – בעיר התחתית ובקרית חיים. הליינאפ כולל סופרסטארים כמו טונה, שלומי סרנגה, שירי מימון וגולת הכותרת – דודו אהרון, שיקבל מהעיר 280,000 שקל על שתי הופעות. בדיוק כפליים מהסטנדרט שביקש משרד הפנים לקבוע, והרבה יותר ממה שחשבנו שקליש “עיר מבדרת ולא עירייה מבדרת” רותם תהיה מוכנה להשקיע.

קצת מבלבל כל העניין הזה כשמנסים להתחקות אחרי המניעים של ראש העיר, שבאופן כללי מצטיירת כמי שנלחמת בסמלים של השלטון הקודם, שאירועי יום עצמאות ראוותניים היו חלק מהם. ייתכן שהמהלך התרחש באופן הבא: “הממ… הבה נבטל את כל מה שמסמל את תקופת יהב – את הרכבל (אופס, לא הלך), את ‘החג של החגים’, את פסטיבל ‘א־שאם’, את פסטיבל ‘סיפור חיפאי’, את מסיבות צובחוץ, את פסטיבלי סוף הקיץ” וכן הלאה? ואז: “הממ… נותרנו עם נוף ריק כמעט. כיצד נמלא אותו? אה, טוב, בתאריך הזה יש את האיך קוראים לזה? יום העצמאות. אז אולי נזמין כמה אמנים שיופיעו?”. איפה הצניעות המובטחת? איפה הדגש על תרבות במקום בידור? איפה השכונתיות, הקהילתיות, הטיפוח של פוטנציאל מקומי?

איפה מהפכות ואיפה קליש רותם (ושותפיה ושותפותיה, היא לא נושאת באחריות לעניין זה לבד) – זו המסקנה שצריכה להיגזר מכל הפרשה. איפה ההצהרות המוקדמות ואיפה המימוש? 280,000 שקל לשתי הופעות זה לא מבדר בכלל, כך שנותרנו עם עיר לא מבדרת, ועם עירייה מדכאת בתכלית.