כאשר המשל הופך למציאות

זוכרים את סיזיפוס – המלך היווני שנענש על ידי האלים בכך שהוטל עליו לגלגל אבן ענקית במעלה הר בשאול, וברגע שהוא כמעט מגיע לפסגה היא מתגלגלת בחזרה למטה והוא צריך לשוב על עקבותיו, וכך לנצח? נכון שתמיד מציגים את זה כמשל למצב האנושי?

אז זהו, שבשבוע שעבר נוכחתי שלא משל ולא שנינה, אלא מצב שקורה הלכה למעשה יום יום למאות אנשים. מאות סיזיפוסים שמגיעים עם רכבם בשעות הבוקר לרחוב מוריה מתחילים לגלגל את האבן במורד שדרות מאפו, ממשיכים ברחוב תל מאנה, מקיפים את המרכז הרפואי כרמל, ואז, בדיוק כשמגיעים לפתח בית החולים, נשמטת מהם האבן הבלתי נראית והם מידרדרים שוב מטה, ואז בחזרה למעלה, וכך כמה פעמים, כאילו בלי תכלית ובלי תוחלת.

נסיבות משפחתיות הביאו אותי בשבוע שעבר להצטרף לעדת הסיזיפוסים הזאת. כבר חוויתי על בשרי את הטירוף שבניסיון למצוא חניה בסביבת בית החולים כרמל, אבל אף פעם לא הגעתי לשם בשעת השיא, בסביבות שמונה בבוקר, במקביל לשעה שבה בעלי החניות הפרטיות באזור יוצאים לעבודתם ומוסיפים על העומס של המבקרים המקדימים לראשית שעת הביקור. אין טעם למתוח ביקורת על המגיעים לשם ברכב פרטי – הרבה פעמים מדובר במקרי חירום או באנשים שמגיעים מרחוק, חלקם מביאים איתם ציוד, בגדים ומזון, והתחבורה הציבורית לשם אינה משובחת.

המצב נעשה אבסורדי עוד יותר לאחר שכעבור כמה סיבובים מסביב לבית החולים, שהניבו בעיקר היכרות הולכת ומעמיקה עם כל הפינות שרכב לא יכול להידחק אליהן, הפכה התנועה המעגלית לפקק. מכוניות שביקשו להיכנס לחניון העולה על גדותיו סתמו את המעבר בכיכר, ונוצרה שיירה בשני הכיוונים. הצלחנו להימלט, אשתי ואני, בעור שינינו דרך רחוב סמולנסקין לעבר מרכז חורב. “בוא נחנה כאן. זה לא כל כך רחוק”, העירה זוגתי, “ואתה ממילא אומר שאתה צריך ללכת יותר ברגל”. “יש גבול לסיזיפיות”, נהמתי בתשובה, וחזרתי שוב לגלגל את האבן במעלה ההר.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

הסיטואציה הזו היא באמת אבסורדית. היא יכולה להיווצר רק על בסיס חוסר האמונה של אנשים שייתכן שהם ייקלעו למצב שבו המסגרת שהם מצויים בה – הרשות המוניציפלית במקרה זה – לא הכינה להם שום אמצעי התמודדות ולא מציעה שום פתרון לבעיה שהיא עצמה יוצרת. בדומה לבעיית הבורות בכביש, שאותה העלינו בשבוע שעבר, גם כאן הגורם האחראי כביכול מושך ידיו מאחריותו וסומך על כך שאנחנו מתוכנתים להאמין שמישהו דואג לנו, גם אם זה לא ככה. ואכן, כמו אצל אלבר קאמי, ברגע שמוותרים על התקווה למצוא חניה אפשר לראות את סיזיפוס כמאושר. אחרי הכל הנוף יפה, מורדות הכרמל מוריקים, ולחובבי השמחה לאיד – גם זה שמאחורי לא מצא עדיין חניה, ואני רואה אותו כבר 20 דקות במראה.

אבל אנחנו לא חיים במשל. הזמן דוחק, הדלק אוזל, בפנים מחכים שנביא את המסמך/הציוד/ארוחת הבוקר שהבטחנו. גישה יעילה לבית חולים היא לא מותרות – היא אמורה להיות מובטחת עקרונית. פה היה/תה נחוץ/ה לנו אולי דוקטור/ית לתכנון ערים שתביא לנו מזור. הרי הפתרונות אמורים להיות פשוטים יחסית – הקמת חניון עירוני תת קרקעי גדול באזור רחוב מוריה, עם שאטלים תדירים לבית החולים – וסיזיפוס יכול היה לנוח ביחד עם כל חבריו למיתולוגיה היוונית.

הרפואה העירונית דומה ככל הנראה יותר לרפואה הפורמלית במאות הקודמות – תיאורטית יותר, עניין לפלפולי חוכמה ולא לפרקטיקה. את זו אנחנו משאירים לבעלי התושייה העממית שיודעים להידחק עם האוטו בין מדרכות לקירות בזוויות שטרם נודעו בספרי הנדסת המישור. ואולי זה רק עניין של תבונה פשוטה, ולא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת מה צריך לעשות. דבר נוסף שלא דורש חוכמה גדולה הוא להבחין בכך שזה לא קורה ושמוקדי הפתולוגיה העירונית האלה ממשיכים להתנהל בדרכם החולנית, בלי שיש אפילו רמז לכוונה למצוא לזה פתרון.