“סדקים בדו קיום”, זעקה הכותרת בעיצומו של פסטיבל "החג של החגים", “מחצית מערביי חיפה רוצים שכונות נפרדות”. הנתון נלקח מתוך סקר שערך ארגון יוזמות אברהם בקרב 2,100 תושבים ערבים ויהודים בשבע ערים מעורבות.
רוב ממצאי הסקר הם די מעודדים, במיוחד בחיפה: 92 אחוז מתושבי חיפה הערבים ו־87 אחוז מאלה היהודים הגדירו את היחסים טובים או טובים מאוד; 91 אחוז מהנשאלים הערבים ענו בחיוב על ההיגד “אני מרשה לילדים שלי לשחק עם ילדים יהודים” ו־77 אחוז מהמשיבים היהודים השיבו בחיוב להיגד “אני מרשה לילדים לשחק עם ילדים ערבים”; 81 אחוז מהנשאלים הערבים ו־76 אחוז מאלה היהודים תמכו במקצועות לימוד משותפים בבתי הספר היהודיים והערביים; 76 אחוז מהיהודים ו־91 אחוז מהערבים מצדדים במתן שירותים עירוניים בשתי השפות – עברית וערבית; 80 אחוז מהערבים ו־81 אחוז מהיהודים דיווחו כי אינם נתקלים ביחס גזעני מהצד השני. ולא, זה לא מובן מאליו. מחקר של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה מספטמבר 2019 הראה כי רק 31 אחוז מהערבים ו־20 אחוז מהיהודים במדינה חושבים שהיחסים הם טובים עד טובים מאוד, ורק 55 אחוז מהציבור היהודי סבורים שהשילוט הרשמי במדינה צריך להיות כתוב גם בערבית.
אבל גם בחיפה לא הכל דבש. לפי הסקר רק 47 אחוז מהתושבים הערבים בחיפה מרגישים שהעירייה משרתת אותם באופן שווה כמו את התושבים היהודים. בפרמטר הזה חיפה מפגרת אחרי נוף הגליל שבה 62 אחוז מהתושבים הערבים מרגישים שיחס העירייה הוא שוויוני, יפו (55 אחוז) ומעלות-תרשיחא (51 אחוז). אמנם מדובר בתחושה סובייקטיבית, אבל יש לה על מה להתבסס במציאות. בחינוך, בתשתיות, בדיור ובעוד תחומים רבים עדיין יש פערים גדולים – תוצר של עשורים רבים של הדרה והזנחה. נתון צורם נוסף נוגע לשאלת המגורים בשכונות נפרדות או מעורבות, ולפיו 50 אחוז מתושבי העיר הערבים תומכים בשכונות נפרדות (השיעור הגבוה ביותר מקרב כל התושבים הערבים בשבע הערים), ואילו רק 25 אחוז מהיהודים בחיפה מצדדים בהפרדה (השיעור הנמוך ביותר בקרב יהודים בשבע הערים). הערבים בחיפה אינם דוגלים בהסתגרות ולא מתנגדים לחיים המשותפים אלא עסוקים בחיים עצמם. הם לא זוממים “לכבוש” שכונות יהודיות, אבל מתקשים לקבל משכנתאות בשכונות שלהם. מצוקת הדיור בשכונות ההיסטוריות מאיצות בזוגות הצעירים הערבים לעבור להתגורר בהדר עליון, בכרמל הצרפתי ובשכונות הדרומיות החדשות. אלא שאותן שכונות “יהודיות” כמעט שאינן מספקות שירותי חינוך, תרבות וקהילה לתושביהן הערבים. רוב בתי הספר הערביים עדיין דחוסים ברדיוס של שני ק"מ בוואדי ניסנאס, בעבאס ובמושבה הגרמנית. וגם כשזוג משתקע מחוץ לשכונות ההיסטוריות, מרכז חייו נותר שם. לא רק ההורים ורופא המשפחה, אלא גם התיאטרון, הספרייה, המרכז הקהילתי, בית הספר וגן הילדים.
רוצים להישאר מעודכנים?
ואף על פי כן עדיין יש לשאול: מה בכל זאת עושה את ההבדל בחיפה? לפי המחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה 93 אחוז מהיהודים ו־98 אחוז מהערבים שעובדים ביחד הגדירו את יחסי העבודה טובים עד טובים מאוד. חיפה תמיד היתה עיר שמשכה כוח עבודה מיומן ומשכיל, יהודי וערבי, עיר שבה נרקמו מאבקים משותפים בנושאים פוליטיים וחברתיים. במרוצת הזמן התחלף המשפט המסורתי “המוסכניק שלי ערבי” ב”הרופאה שלי ערבייה”, ולצד דוכני הפלאפל והשווארמה והמסעדות המזרחיות המיתולוגיות פורחת לה סצנה קולינרית פלסטינית מפוארת.
אלפי סטודנטיות וסטודנטים ערבים נוהרים אל המוסדות להשכלה גבוהה, גודשים את מרכזי הבילוי ויוצרים מרחב תרבותי דינמי ומתחדש. הציבור הערבי אמנם מהווה רק 11 אחוז מאוכלוסיית חיפה, אבל קשה להסתובב בעיר בלי לראות ערבים ובלי לשמוע ערבית. לקברניטי העיר נועד תפקיד קרדינלי בהנהגת שוויון מהותי בחינוך ובתרבות ובקידום תכנון חברתי ופיתוח מקיים. כל זה לא פחות חשוב ומשמעותי מפסטיבל כזה או אחר, חגיגי ומלבב ככל שיהיה.
הכותב הוא יו”ר סיעת חד”ש במועצת העיר
אין דו קיום עם תומכי טרור
אין מקום לאנשים קיצוניים תומכי חמאס חזבאללה ואירן כמוך במועצת העיר
בושה שאתם במועצה, עוד יותר בושה שאתם בקואליציה של קליש
עשתה טעות חמורה ועוד נשלם כולנו על הטעות להכניס אתכם.
אם זה מה שהציבור הערבי בחיפה בוחר, באמת אין דו קיום ולא יהיה.