במאה התשיעית, עדיין בשיאם של ימי הביניים, התיישב בעיירה הזעירה גימראייש הכובש וימארה פרז, שכבש אותה עבור ממלכת גליציה והקים בה את מחוז פורטוגל. מלכה הראשון של פורטוגל אפונסו אנריקה, שייסד את הלאומיות הפורטוגלית, נולד בעיירה זו וגר בה. לכן נחשבת גם העיירה למקום הולדתה של הלאומיות הפורטוגלית.
גימראייש, הממוקמת במחוז בראגה בצפון המדינה, לא רחוק מהעיר פורטו, אינה מוכרת לרוב הישראלים שנוהרים בשנים האחרונות לפורטוגל. היא עיר קטנה למדי – כ־60,000 תושבים בלבד בעיר עצמה וכ־158,000 תושבים בכל השטח המטרופוליני, אשר משתרע על פני שטח כולל של כ־240 קמ"ר. המרכז ההיסטורי, מהמאה התשיעית כאמור, הוא לא יותר מטירה מבוצרת, מכנסייה צמודה לה בחלק הצפוני של העיר, ומיישוב קטן מדרום, שכולם מוקפים בחומה. העיר היוותה מרכז עלייה לרגל חשוב מאוד בימי הביניים, ואט אט גדלה והתרחבה.
אבל בעידן המודרני, ככל שהערים הגדולות ליסבון ופורטו התפתחו וגדלו, נותרה גימראייש הרחק מאחור והלכה ודעכה. הבתים העתיקים נחרבו, אלה שנבנו אחריהם הלכו גם הם והתפוררו, וברובם התיישבה אוכלוסייה ענייה ומבוגרת ששכרה אותם בפרוטות ממש. בעלי הבתים לא ראו לנכון להשקיע בהם ולו אשקודו אחת שחוקה לצורכי תחזוקה, שלא לדבר על שיפוץ. בשביל מה להם? הרי הדיירים מוגנים בדמי מפתח עד ליומם האחרון.
בשנת 1983 החליטה העירייה לפתוח במבצע לשיקום המרכז ההיסטורי של העיר. הארכיטקט ריקרדו רודריגו גויס למשימה, והתכנון יצא לדרך. משימתו הראשונה היתה להתמודד עם שלל עבירות בנייה שעשו בעלי הבתים ועם הדיירים קשי היום, נעדרי היכולת הכספית והמוטיבציה. היה עליו ועל צוותו לעבור מבית לבית, לבחון את מצבו ואת עבודת השיקום הנדרשת, ולעבוד מול בעל הבית במטרה לשכנע את הדיירים לשתף פעולה. זה הצריך גיוס יזמות פרטית וכספים רבים, תכנון מוקפד ובעיקר המון סבלנות.
רוצים להישאר מעודכנים?
הדבר החשוב ביותר היה לשתף את התושבים ואת בעלי הבתים ולהפוך את מלאכת השיקום לשיתופית ולחברתית, הסביר רודריגו, שהיה אורח כנס השימור הבין לאומי של המועצה לשימור אתרי מורשת שהתקיים בשבוע שעבר בהיכל הבימה בתל אביב. הוא ידע שרק כך תושג מוטיבציה בקרב התושבים, ומלאכת השימור תוכל להתנהל כהלכה.
זה לקח שנים רבות ועבודת נמלים של ממש, אבל בסופה של מלאכת ההתחדשות והשימור שב המרכז ההיסטורי של גימראייש לחיים. המיזם להתחדשותו של המרכז ההיסטורי וחשיבותו לשימורה של המורשת הלאומית של פורטוגל ושל אירופה זכה להכרה בין לאומית בשנת 2001, כשהעיר הוכרה כמרכז מורשת תרבות עולמית מטעם אונסק”ו. בשנת 2012 הוכרה העיר גם כמרכז התרבות של אירופה. כיום היא אחד מיעדי התיירות המובילים בצפון פורטוגל.
המסקנה המתבקשת היא שבכל הנוגע לשימור, לשיקום ולהתחדשות עירונית, אין דבר כזה “אי אפשר”. אם ערים בנות 1,000 שנים שהיו במצב ריקבון מתקדם יכולות להתאושש, בוודאי ובוודאי שעיר נמל שהעתיקים שבבתיה הם כבני 100 שנה יכולה גם יכולה.
הרווח, אגב, גדול בהרבה מהעניין התרבותי–מורשתי נטו. שיקומה והתחדשותה של עיר הם מנוף כלכלי אדיר. מבנים ישנים ומוזנחים שעוברים שיקום ראוי שבים אל הציבור ומעניקים לו פינות חמד אורבניות חדשות להכיר. הציבור, שמעורב בעצמו בתהליך, לומד לאהוב את עירו מחדש, התיירים מגלים את מחמדיה, והכלכלה פורחת.
אבל המסקנה השנייה, שהיא מעניינת וחשובה הרבה יותר, היא שכל אתגר אורבני כזה לא יצליח בלי שיתוף פעולה מלא של התושבים ושל בעלי הנכסים. כל תוכנית התחדשות שבכוונתה של העירייה לעשות בשנים הקרובות חייבת לקחת זאת בחשבון.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
היסטוריה
הבעיה בחיפה שהמבנים ההיסטוריים רובם פלסטינאים אוי ואבוי אם נשקם אותם