קיץ 2019 שהסתיים השבוע היה באופן רשמי הקיץ המוצלח ביותר בתיירות הנכנסת לישראל. מנתונים שפרסם השבוע משרד התיירות עולה כי בחודש אוגוסט חלה עלייה של תשעה אחוזים בכניסת תיירים לישראל לעומת אוגוסט 2018, ועלייה של 20 אחוז לעומת אוגוסט 2017. קרוב ל־305,000 תיירים נכנסו לישראל באוגוסט האחרון, וההכנסה מהם למשק הישראלי נאמדת ב־1.5 מיליארד שקל.
מאז תחילת השנה האזרחית נכנסו לישראל קרוב ל־2.9 מיליון תיירים, וגם נתון זה מהווה עלייה של עשרה אחוזים לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
כתבתי כאן לא אחת שתיירות היא המשאב הכלכלי הצומח ביותר בעולם. אפילו מדינות שמצויות במלחמת אזרחים, שמתמודדות עם טרור אלים ושנקרעות מבפנים, כמו סוריה ומצרים, נהנות מצמיחה מרשימה בתיירות ומהכנסותיה. תיירות טובה לעסקים, אבל לא פחות טובה לשיפור התדמית של כל מדינה שיודעת להסביר פנים לתייר.
משרד התיירות משקיע משאבים ומאמצים רבים בשיווק וביחסי ציבור כדי להפוך את ישראל למדינת תיירות נחשקת. המספרים מלמדים שהפעולות הללו מצליחות לא רע. אף אם הנתונים מביקורת הגבולות הם בעירבון מוגבל (הנתונים מלמדים על כניסות של אזרחים זרים בביקורת הגבולות, אך אינם יודעים להבחין בין מטרות הביקור כמו מסגרות מאורגנות שונות כגון “תגלית” או “מסע”, לבין תיירים “רגילים”), המגמה היא ברורה ואינה ניתנת לערעור: התיירות לישראל במגמת עלייה והיא רק הולכת וגוברת.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל חיפה לא נהנית מהפריחה הזאת. תל אביב וירושלים הן הנהנות העיקריות, וגם ים המלח ואילת ונצרת ונתניה ואתרים כמו מצדה ועכו העתיקה והכנרת, וכמובן בית לחם. בכל דיווח חודשי ובכל מסמך רשמי המציאות שבה וטופחת בפנינו: חיפה תמיד מחוץ לרשימת הערים והאזורים המתוירים בישראל, ולא רק שאין גידול, למרבה הצער יש לפעמים ירידה.
לחיפה יש נופים מרשימים בהרבה מאלה של תל אביב, נתניה או נצרת; יש בה חופים טובים משל תל אביב (אבל הרבה פחות מטופחים); יש בה קולינריה משובחת; יש בה מבנים היסטוריים וארכיטקטוניים מרשימים; יש בה שילוב נדיר של נוף אורבני ונוף טבעי; יש בשכונותיה אופי אמיתי; יש בה היסטוריה לאומית ובין לאומית; אפילו חיי לילה מצוינים יש בה.
אז למה? למה תיירים אין בה? מדוע הם מדלגים עליה שוב ושוב? מדוע אלה שכן מגיעים עושים זאת לכמה שעות של תצפית על הגנים הבהאיים או על מפרץ חיפה ומיד ממשיכים בדרכם?
די. תם זמן ההתבכיינות, התירוצים, ההצטדקות והרטינות. הגיע זמן מעשים. הגיע הזמן להתחיל במסע שיווקי ויחצני של חיפה. אם משרד התיירות אינו עושה זאת, תעשה זאת העירייה בעצמה. הגיע הזמן להתחיל לשווק את חיפה ברשתות החברתיות ובמסעות פרסום חוצות בחו”ל, באנגלית ובשלל שפות, ולהציג את הגנים הבהאיים, את מוזיאון טיקוטין, את שלדי הספינות הפיניקיות והקטקומבות במוזיאון הכט, את רצפות הפסיפס בשקמונה, את הצוללת במוזיאון חיל הים, את הכרמלית, את פסנתר הבטון במרכז הכרמל, את חופי הים, את העיר התחתית התוססת ואת המושבה הגרמנית. הגיע הזמן לספר את סיפורו של הדו קיום החיפאי המפורסם ולהציג את פניה היפים ויוצאי הדופן של העיר המעורבת. הגיע הזמן להפיץ את בשורת הקולינריה החיפאית, את סיורי האוכל, את החומוסיות, את הכוכים ואת החמארות. הגיע הזמן להציג את כנסיותיה, את מנזריה ואת מסגדיה, את פסטיבל "החג של החגים" ואת פסטיבל הסרטים.
ובעיקר הגיע הזמן להפנים: אם התייר לא בא לבדו, נביא אנחנו אותו לפה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
עמירם קפלנסקי
בכל העולם התושבים מתחילים להבין שתיירות איננה ברכה.
מי שעובד בתיירות שכרו נמוך, עיר עם אוכלוסיה גדולה של עובדי תיירות לא תראה ברכה.
מעניין שהתושבים מגלים זאת לפני מנהלי העיר אולי בגלל שמנהלי העיר לא מתעניינים בפרטים.
אז בבקשה, אל תביאו את תושבי חיפה להצטער על כך שהתיירות התגברה על ההגיון וגורמת לבעיות שאינן הכרחיות.
אחד סתם
צר לי להוציא את הרוח מהמפרשים אבל בחיפה אין כל כך הרבה כפי שאתה מציין. אין בעיר מאסה קריטית למשיכת תיירים, ההסטוריה לא ייחודית, חופי הים לא משתווים לאלו של יון – בקיצור, אין למה להגיע. ירושלים זה ברור (דת והיסטוריה ביחודיות עולמית) לתל אביב יש קסם של עיר גלובלית כמו שישראלים נוסעים לסופש ללונדון, ברלין או אפילו וארשה ובודפשט. אבל בחיפה אין מספיק מאסה קריטית של עינין בינלאומי.
בחיפה יש פוטנציאל עצום לתיירות פנים- כל היחודיות שאתה מדבר עליה היא במונחים מקומיים ולא בינלאומיים