לא על הפרחים ולא על האורז

משל סיני ידוע מספר על שתי נשים שמבקרות בקבריהם של בעליהן הסמוכים זה לזה. אחת מניחה על הקבר צרור פרחים נאים, ואילו השנייה מניחה על האבן הקרה קערת אורז מהבילה. שואלת הראשונה את השנייה: “את באמת חושבת שבעלך ייצא מהקבר כדי לאכול את האורז?”. עונה לה השנייה: “כן, כשבעלך ייצא מהקבר שלו להריח את הפרחים”.

ניתן להבין את המשל הזה בהקשר החיפאי בכמה אופנים. אחד מהם הוא כמובן שלמתים לא יעזור כבר שום דבר, ולכן ממילא אין טעם להשקיע – לא בתשתיות ולא בבידור (או בתרבות, אך נניח לרגע להבחנה בין הקטגוריות שהיא אמנם חשובה אבל לא לצורך העניין). דרך אחרת להבין את המשל היא שהלגיטימיות של צורך אחד לא מבטלת את חשיבותו של צורך אחר. עוד יותר מכך – צריך להבין שגם הפרחים וגם האורז נועדו יותר למען החיים, ושחשיבותם לא נקבעת על ידי כוח טמיר במעבה האדמה. כן, יש פירמידת צרכים, ואדם רעב לא מתעניין בניחוח היסמין, אבל זוהי הפשטה דמגוגית ולא אנלוגית לחיי עיר ולהשקה שלהם לחיי אדם.

בידיה של רשות המקומית הופקדו כמה סמכויות וכמה תחומי אחריות: מערכת הרווחה המסייעת לתושבים המתקשים בתחום הכלכלי היא מערכת עירונית; התחזוקה השוטפת של הכבישים היא עירונית; והעירייה מופקדת על ההיבט הפיזי של בתי הספר ועל העסקת חלק מהמורים והמנהלים. במובן העקרוני, לא משנה כל כך מה נמצא בידי המדינה ומה בידי הרשות המקומית – מה שחשוב הוא שהאמנה החברתית שמכוחה אנחנו מעניקים לשלטון את כוחו רואה בו את האחראי לדאגה להיבטים שונים של הקיום. בתוך כלל זה נמצאים למשל רוב המוזיאונים, חלק גדול מהתזמורות והתיאטראות וחלק גדול מאירועי התרבות והבידור ההמוניים כמו פסטיבלים והופעות.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

יש, ותמיד היו, מגמות ותפישות שרואות באחריות של הכלל לחייו ולרווחתו של הפרט עניין מגונה. אלה הן תפישות אינדיבידואליסטיות שמדגישות את כוחו ואת יכולתו של היחיד, שמתרעמות על כך שהחלשים לכאורה מקשים על המצטיינים לבלוט, שכופרות בצורך בערבות הדדית ושרואות בקיומה של חברה כיישות פיקציה רומנטית. אלה הן התפישות שמבקשות להעניק ל”כוחות השוק” את ההכרעה בדבר תכנים שנוכל ליהנות מהם. כוחות השוק בעולם זה הם גם אלה שקובעים איזה סוג של טיפול רפואי נוכל לקבל, לאיזה חינוך נזכה, כמה זמן ייקח לנו להגיע הביתה ובאיזה אמצעי תחבורה.

משהו מטריד מאוד עולה מהרטוריקה של ראש העיר עינת קליש רותם באמירתה כי “תפקידה של העירייה אינו לבדר את התושבים”, במיוחד כאשר אנחנו מבחינים בכך שהיא כורכת בכפיפה אחת את יום העצמאות ואת פסטיבל הסרטים – שני אירועים שאילו היתה נשארת נאמנה להגדרות נוקשות של הבדל בין תרבות לבידור היו אמורים להיות מובחנים. רבים עמדו גם על כך שפסטיבל “החג של החגים” הוא אירוע שיש בו מרכיבים בידוריים ומרכיבים תרבותיים (תערוכות, הרצאות, הופעות אמנותיות). טשטוש ההגדרות האלה נראה כמשרת בעיקר את הפנייה לאותם כוחות שוק, תוך התפרקות מאחריות רשותית. צריך להיות גם מקום להכרה שהאבחנה בין בידור לתרבות היא מלאכותית, ומה שהוא תרבותי עבור אחד יהיה בגדר בידור עבור אחר.

המגמה הליברטריאנית (להבדיל מהליברלית, שכן מגמה זו היא שמרנית מאוד באופיה) מתגנבת לרטוריקה של ראש העיר, ולא בפעם הראשונה. הרעיון של יצירת שוויון בחלוקת התקציבים אבל לא בין התושבים התבטא במתן תמיכה כספית לבית הספר הריאלי. “עיריית חיפה השתלטה במשך שנים על כל אירועי התרבות בעיר והרגה את כוחות השוק”, כתבה קליש רותם בפוסט מאוקטובר 2018, “עיריות טובות יודעות לתמוך ביזמי תרבות מבחוץ בלי להתערב ובלי צורך לממן הכל רק מכספי הארנונה”.

כוחות השוק, חייבים להדגיש, לא ידאגו לממן תערוכות של אמנים בין לאומיים חשובים במוזיאונים של חיפה (למרבה הצער גם העירייה מתקשה בזה), לא ידאגו לכך שילדים בבתי הספר ישמעו קונצרטים של תזמורות איכותיות ולא יפתחו ספריות ציבוריות.

ראש העיר לא הכריזה על מצב של צנע שאותו היא גוזרת על כל תושבי העיר במטרה להעביר משאבים למי שזקוקים לסיוע כדי לקדם אותם על חשבון פריבילגיות של אחרים. הקיצוץ בתקציב לא מוכרז בתוך קונטקסט של תוכנית חירום להקמת פרויקטים של דיור בר השגה או לצורך הקמת קריית חינוך מתקדמת בנוה פז או בקרית שפרינצק. גם לא לצורך מימון עירוני של מלגות לימודים לסטודנטים משכבות מוחלשות או הרחבה של שירותי הרפואה במרכז הרפואי בני ציון. אנחנו נותרים, כך נדמה, עם ההתנערות מאחריות, בלי שבמקביל נלמד על לקיחת אחריות אחרת – לא על הפרחים ולא על האורז.