ביום ראשון נתן נשיא בית הדין האזורי לעבודה בחיפה תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שאליו הגיעו הנהלת חיפה כימיקלים וועד עובדי המפעל הצפוני המאוגד בארגון כוח לעובדים. ההסכם מסיים מאבק משפטי וציבורי עיקש שאותו ניהל הוועד נגד ניסיונה של החברה לפטר את עובדי האתר באופן חד צדדי כבר בסוף חודש יולי 2017, וזאת ללא קיום משא ומתן על האפשרויות להמשך ייצור הדשנים באתר, ולחילופין מתן פיצוי הולם לעובדים בגין מחדליה הניהוליים סביב “משבר האמוניה”.
זהו סוף עצוב למפעל החיפאי שילד את קבוצת חיפה, שהיא כיום מובילה עולמית בתחום הדשנים המיוחדים והיתה אחראית (עד להפסקת הייצור באתר) לכשני שליש מאספקת הדשנים בעולם, תוך שהיא מפרנסת בכבוד מאות עובדים ומשפחותיהם בפריפריה, ומביאה גאווה לתעשייה ולחקלאות הישראלית ורווח ניכר לבעלים ולמשק הישראלי. החברה הודיעה במסגרת הדיונים המשפטיים על כוונתה לשנות את ייעודו של המפעל ולהשתמש בשטח כמרכז לוגיסטי שיופעל באמצעות חברה אחרת.
האם אפשר היה אחרת? מהם הלקחים שניתן להפיק עם סיומה של פרשה מורכבת זו?
במקביל למאבק המשפטי פעלו ועד העובדים וארגון העובדים בכל הדרכים להחזרת האתר הצפוני לייצור, וזאת על ידי הסכמה בין עיריית חיפה להנהלת החברה על אספקת אמוניה למפעל באמצעות איזוטנקים, בדיוק כפי שנעשה היום במפעל הדרומי, וכפתרון ביניים עד להקמתו של מפעל לייצור אמוניה במישור רותם. רצון טוב של הצדדים ולחץ ממשלתי מתאים יכולים היו לאפשר את המשך העבודה במפעל תוך השאת רווחים לכל הצדדים. פחות אגו – יותר תפוקה.
המפעל הוקם בשנת 1966 כשותפות בין שתי חברות ממשלתיות – בתי הזיקוק (75 אחוז) ומחצבי ישראל (25 אחוז). מטרתו היתה למנף את משאבי הטבע המקומיים – אשלג מים המלח ופוספטים מהנגב – לשם ייצור חנקת אשלגן וחומצה זרחתית שהן פיתוח שנולד במעבדות הטכניון. הפרטת המפעל מסתברת, בדיעבד, כטעות. הציבור והמשק הישראלי העבירו לידיים פרטיות ידע ומשאבי טבע ייחודיים בנזיד עדשים, וקיבלו בתמורה פגיעה מתמשכת בעובדים ובעבודה המאורגנת, אובדן רווחים, זיהום סביבתי וסיכון ביטחוני. אחלה דיל, לא?
ועד העובדים הוא נאמנו של הציבור בסוגיות של בטיחות הייצור והתפעול והשפעתם על הסביבה. העובדים הם אלה שמכירים מקרוב את תהליך הייצור, והם הראשונים להיפגע ממנו. אם הם מאורגנים באמצעות ועד העובדים וארגון העובדים, הם מסוגלים לאזן את רצון הבעלים ברווח מהיר על חשבון האינטרס הציבורי. לעתים הם גם אלה שנדרשים לכפות על רגולטורים חלשים ולא מתפקדים לקבוע סטנדרטים ברורים ולפעול לאכיפתם כחלק מחובתם הציבורית להגנה על העובדים ועל התושבים.
מדינת ישראל משלמת מחיר יקר על היעדר תכנון מרכזי של המשק הלאומי. כאשר השוק מנהל את המשק אנו נחשפים לכשליו של השוק. במקרה הזה, מונופול השולט על אספקת האמוניה למדינה שלמה משתמש בכוחו כדי למקסם רווחים ולהשפיע על קבלת החלטות ממשלתיות.
“משבר האמוניה” אשר הוביל לסגירת אתר הייצור בחיפה כימיקלים צפון הוא כישלון ניהולי שפגש כשל משילותי. את מחירו שילמו בצורה לא מידתית העובדים ובני משפחותיהם. לפחות נלמד מסיפורם לקח.
הכותב הוא מנהל התוכנית למנהיגות עובדים במכללה החברתית-כלכלית ומלווה את ועד עובדי חיפה כימיקלים צפון משנת 2011
חיפאי מאוגד
עצוב מאוד