ימי אבטיח

אני מתגעגע לקיצים של פעם. חום יולי-אוגוסט אז היה באמת כבד מאוד. הטמפרטורות נסקו כמעט בכל יום אל ה־40 מעלות ואף יותר, ואחוזי הלחות התקרבו ל־80. מזגנים לא היו אז עדיין בכל בית, וגם כשהיו הם היו מטרטרים ומטרטרים בעוצמה רבה ומרעישים הרבה יותר מאשר מקררים.

וכולם היו בים. כל הזמן בים. כולם, כלומר ההורים והילדים והדודים והדודות והשכנים והשכנות. והכלבים גם. והזפת. המון זפת. וכולם היו מברישים את רגליהם במשך דקות ארוכות במתקן גלגלי המברשת כדי להסיר את שיירי הזפת מהרגליים לפני היציאה הביתה. והיו גם המדוזות. המדוזות שרצו בים והותירו שובל ארוך של גופות צמיגיות ושקופות מוטלות על החול, מתבססות ברירן ונצרבות בשמש הקופחת.

ולא אחת היה אפשר להבחין באיזה ילד ממרר בבכי ומשתין על רגלו במטרה להרגיע את הצריבה בבשרו. פעם חשבנו ששתן הוא הדרך הנוחה ביותר להיפטר מן הכאב.

אני מתגעגע לקיצים של פעם. בשבתות היינו יורדים במכונית אל דוכן הפרחים במורדות דרך אצ”ל, כמה מטרים מתחנת הדלק, ושבים הביתה עם אבטיח אדום-אדום וענק, נטול גרעינים כמובן, ובמחיר מצחיק של 40 או 50 אגורות לקילו.

הם היו מתוקים מאוד האבטיחים של פעם, הרבה יותר מתוקים מאלה של היום, או כך לפחות זכור לי. כדי להוכיח את מתיקותו לקונה המזדמן היה המוכר חותך בסכינו החדה שלושה חתכים אלכסוניים עמוקים, שמייצרים יחדיו צורת משולש, ואז נועץ את קצה הסכין במרכז המשולש ומושך כלפי מעלה והחוצה את פיסת הפרי. את הנוזל המתוק והדביק שהיה ניגר על הסנטר, על הצוואר ועל האצבעות אני זוכר עד היום.

רוצים להישאר מעודכנים?

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באנדרואיד

הורידו את אפליקציית "כלבו - חיפה והצפון" באייפון

הצטרפו לקבוצת הוואסטאפ של "כלבו - חיפה והצפון"

תנו לייק לדף הפייסבוק שלנו

פעם היו דופקים באצבעות מאוגרפות על קליפת האבטיח, מצמידים את האוזן ומקשיבים. לפי הצליל היה אפשר לקבוע את איכותו של הבשר האדום שבפנים. אני זוכר שהיינו מקשיבים לצליל בריכוז רב, אבל לא זוכר מה היינו אמורים לשמוע. אני די בטוח שממילא לא היתה לצליל הזה כל משמעות.

אני מתגעגע לקיצים של פעם. האוטו-גלידה היה מגיע אל השכונה ביומו הקבוע, מתנייע בעצלתיים במורד הרחוב, מנגן במונוטוניות מכנית את מלודיית "הדנובה הכחולה" ומבשר על בואו. לפי עוצמת המנגינה יכולנו לנחש כמה הוא קרוב אל הבית ולהיערך לקראתו. או אז היינו עולים במדרגות מהבית אל המדרכה, וכשהוא הגיע, הנהג היה עוצר, פותח את החלון והילדים (ולפעמים גם ההורים) היו מזמינים גלידת שוקו-וניל או שוקו פקאן של סנוקרסט, שהיו מגיעות תמיד בקופסאות קרטון צרות בנפח של ליטר. אה, והיו גם פונץ’-בננה וקסטות וטילונים. אלה היו גלידות איומות ונוראות אבל בשבילנו הן היו מעדן.

אני מתגעגע לקיצים של פעם. כשהענבים היו גדולים, עסיסיים ומלאי מיץ אך גם עם גרעינים; והמשמשים המתוקים שימשו אך ורק תירוץ להגיע אל הגוגואים שבפנים, שאותם היינו אוספים ואוספים בקנאות; ואת השסק לא היינו משיגים במכולת ולא בשוק אלא קוטפים ישירות מן העץ שליד הבית, ואז מקלפים את קליפתם המרירה ונותרים עם פרי כתום ומלא עסיס וגלעין מפלצתי ורטוב שהיה תמיד נזרק אל הארץ; וראשית ימי הנקטרינות, שאנחנו כינינו בבורותנו משאפרסק, כי סברנו שהן הכלאה ישראלית מבריקה בין משמש לאפרסק.

הקיצים הללו כבר לא יחזרו. האבטיחים התייקרו מאוד ועברו אל הסופר; המזגנים נמצאים בכל פינה; את הגוגואים כבר אף ילד אינו אוסף; והזפת נעלמה מן הים, אם כי המדוזות עדיין כאן.

אבל אני, לפעמים, עוד שומע בראשי את המלודיה החרישית של "הדנובה הכחולה" אשר עולה ומתנגנת מן הרחוב.

הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל