תור בלתי שגרתי של מאוכזבים השתרך מחוץ לקופות הסינמטק לפני כשבועיים. שעת ההקרנה הגיעה, האולם הקטן הלך והתמלא, ובחוץ המתינו המאוכזבים לכרטיסים אך אלה כבר אזלו.
לא שובר קופות הוליוודי הוצג באולם ולא קלאסיקה קולנועית אהובה, אלא סרט דוקומנטרי צנוע ודל תקציב שמבקש להציג לצופים את דמותו של אחד, פעיל ציבור די ותיק ודי מוכר אך לא באמת ידוע – דב חנין שמו.
הסרט “החבר דב” אינו מדבר גבוהות על אידאולוגיה ולא על משנה סדורה. הבמאי ברק היימן ליווה במשך שנים את חבר הכנסת לשעבר חנין וקלט בעדשת מצלמתו בעיקר את הרגעים הקטנים, השגרתיים, שבהם חנין מגלה במיוחד את אנושיותו. בישיבת ועדת הכספים הוא זועם על יושב הראש על העברת תקציב במחטף פוליטי ובניגוד לחוק; במליאת הכנסת, מול אולם ריק לחלוטין, הוא מקריא בזה אחר זה את שמות עשרות האזרחים הערבים שנהרגו במפגשים מול כוחות חמושים; באום אל־חיראן הוא משתתף פעיל במאבקם של התושבים נגד פינוים מכפרם; ובמפגש עם פועלי מפעל מגבות ערד הוא מנסה להרגיע את חששם ולעודד את רוחם, רגע לפני שהמפעל נסגר לצמיתות.
אך הרגע המרגש והמפעים מכולם הוא כשחנין מגיע, לגמרי לבדו, לשבת במאהל המחאה של תושבי גבעת עמל המוחים נגד כוונת עיריית תל אביב לפנותם מביתם כי הקרקע שעליה הם גרים נמכרה ליזמי נדל”ן.
מה שהפך את חנין לנושא מרתק לסרט תיעודי הוא גם מה שהפך אותו לאחד מחברי הכנסת האהודים, הפוריים והמוערכים ביותר בתולדות המשכן: היותו אדם נעים ופשוט, נטול גינונים ומחוות, ובעיקר – אנושי באופן מוחלט ומלא חמלה. חנין מאמין בכל לבו שלכל אדם מגיעה הזכות לכבוד, לחינוך, לפרנסה ולאהבה. הוא מאמין כי הערכים הבסיסיים הללו הם שמחברים בין בני האדם ולא מוצא, גזע, אמונה או לאום.
רוצים להישאר מעודכנים?
והחמלה הזאת שמפגין חנין כלפי כל אדם, ללא קשר למוצאו, לדתו, לאמונתו או למעמדו, ובמיוחד זו שהוא מפגין כלפי יגונם ומצוקתם של הסובלים באמת, המופלים והמודרים, היא המורשת המרכזית שמותיר אחריו חנין בלכתו מהכנסת אחרי 15 שנות פעילות.
החמלה הזאת, שנשפכת מחנין כמו מים שפורצים מסלע, איננה עניין פוליטי ולא אידאולוגי. החמלה היא התכונה האנושית המובהקת ביותר – היכולת לחמול על האחר, לנחם וללטף, גם אם אין לך כל יכולת אמיתית לסייע, אפילו אם אתה משוכנע שהוא טועה.
היכולת להזדהות עם סבלו של האחר היא אמנם התכונה האנושית ביותר אבל היא גם התכונה הנעדרת ביותר. מאז ומעולם היתה החברה הישראלית משוסעת ומפולגת. היא גם תמיד היתה שבטית מאוד, אבל בשנים האחרונות נראה כי השבטיות היא כל מה שנותר ממנה.
כשהשבטיות היא הגורם המרכזי הקובע את זהות הפרט, הולכת ונעלמת היכולת שלו לחוש הזדהות כלשהי עם פרטים המשתייכים לשבט אחר. בלי הזדהות אין חמלה ובלי חמלה אין סולידריות חברתית. את הסוד הזה, שחנין מבין היטב, רוב בני האדם ורוב הישראלים מתקשים להבין.
ואולי, למרות הכל, עוד לא אבדה תקוותנו. אולי הביקוש הרב לכרטיסים באותה הקרנה צנועה בסינמטק והרצון לפגוש בחבר דב עצמו, שכיבד בנוכחותו את האירוע ועלה בסיומו לבמה להשיב לשאלות הקהל, מלמדים כי יש עוד יכולת לכבד ולהעריך את התכונה האנושית המופלאה הזאת, חמלה, וכי נותר עוד בקרבנו לפחות אדם אחד שאפשר גם ללמוד ממנו איך ליצור אותה. וגם בזאת אפשר למצוא מעט נחמה.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
חיפאי
דורון, יפה כתבת. הייתי אחד מאלה שזכו לראות את הסרט ולשמוע את דב לאחר מכן. חושב שבנוסף לתכונת החמלה שדב מצטיין בה, האיש הוא חרוץ בלתי נלאה שרואה בתפקידו בכנסת שליחות ציבורית חשובה ביותר. אין עוד כאלה בכנסת ישראל!!