אנו חיים כיום בעידן של קריסת התעשייה במדינה. לא משנה היכן מביטים – אנו עדים לתהליך של סגירת מפעלים. בין אם אלה אמיליה קוסמטיקס, חרסה, טבע, חיפה כימיקלים ועוד רבים – מה שברור הוא שהתעשייה בישראל נמצאת במשבר עמוק.
חשוב להכניס את הדברים לפרופורציה – התעשייה במדינה מהווה את הבסיס הכלכלי שלה. זה אומר תעסוקה למאות אלפי עובדים באופן ישיר ולעוד מיליוני בתי אב בעקיפין.
התעשייה נמצאת היום תחת זכוכית מגדלת, ובצדק – הדרישות הרגולטוריות נועדו לשמור על ביטחון התושבים. אבל נוסף על כך קיימות הרשויות המקומיות שמתייחסות לתעשייה כאל מכרה זהב, ובמקום לעודד את הרחבת מעגלי תעסוקה הן פוגעות בכלכליותה. הוסיפו לכך את הארגונים הירוקים שכוונותיהם הן טובות, אך המידע שהם מפיצים לוקה לעתים בחסר.
וכמובן שבהקשר הזה חייבים לדבר על זיהום האוויר שמקורו בשלושה גורמים – אנו האנשים, התחבורה והתעשייה – כאשר כבר שנים התרומה הגדולה לזיהום האוויר היא התחבורה. זו אינה דעה, זו קביעה חד משמעית, עד כמה שזה לא פופולרי, כי מי מאיתנו יוותר על הרכב שלו? אבל כן, התחבורה היום היא הגורם מספר 1 לזיהום האוויר במדינה. כפי שמנכ”ל איגוד הערים האזורי ד”ר עופר דרסלר ציין בכתבה ב"גלובס": “בניגוד למה שחושבים – אזור מפרץ חיפה הוא כבר לא האזור המזוהם בארץ. תל אביב – עיר בלי תעשייה – מזוהמת הרבה יותר מחיפה. רוב הזיהום הוא מהתחבורה”. ולכל אלה שטוענים שהניטור פגום מוסיף דרסלר: “החקיקה בארץ היא בול החקיקה האירופית”.
רוצים להישאר מעודכנים?
אז נכון, בניגוד לשלטים הצהובים הקטנים בכניסה לעיר (על מי אתם מנסים לעבוד?), אנחנו עוד לא במקום אידיאלי, אבל בואו נסיט את האש להיכן שראוי. כל הנוסע על כביש 22 ורואה את שטחי אחסון המכולות, ביחד עם כל הפעילות שנעשית לטובת בניית הנמל החדש, מבין שכל תנועה כזו של מכולה דורשת לפחות שתי גיחות של משאית מונעת דיזל, שלא לדבר על כל שאר השינועים מהנמל ואליו. אוסיף עוד את העובדה שכל אונייה שעוגנת בנמל היא תחנת כוח מונעת בדיזל בפני עצמה, והמסקנה היא שהצורך בשדרוג הקיים והשימוש בדלקים נקיים יותר עד ליצירת חלופות הולמות אחרות הם חלק מתהליך הכרחי שחייב לקרות, שדרך אגב חלקו אף מפותח בפעילויות השונות ובמפעלים במפרץ, אבל זה לא מביא רייטינג אז למה לפרסם?
האירועים האחרונים במפרץ גרמו לנזקים גדולים מאוד בפעילות השוטפת של התעשייה כולה. יש תחושה כי אנו, העובדים, התושבים של חיפה והמטרופולין, לא מובאים בחשבון. מקור התעסוקה וההכנסה שלנו נמצא בסכנה, ואיש לא מניד עפעף. כעובדת תעשייה אני יודעת כמה מאמצים, משאבים ואנרגיה משקיעים המפעלים על מנת להבטיח פעילות שוטפת ויעילה שעומדת בכל דרישות הרגולציה המחמירות ביותר. אנו לא מבקשים הקלות או הנחות. האינטרס שלנו הוא זהה לאינטרס של כולם ביחס לבריאות, לשמירה על ביטחוננו ועל ביטחון הקרובים לנו ולהיתכנות תעסוקתית. אנו כן מבקשים להתנהל באופן מקצועי וענייני ולאפשר לנו – חלק ניכר מתושבי העיר שמועסקים בתעשייה – להמשיך לעבוד ללא חרדת פיטורים על בסיס שוטף, רק כי זה הלך הרוח של התקופה.
הכותבת עובדת זה 27 שנים במחלקת הכספים של דור כימיקלים
אחד שיודע
רגע… מה שאת אומרת בעצם, זה שמפעל שכשל מבחינה בטיחותית, שארעה ממנו דליפה של גז מסוכן במשך כמה שבועות, שלמעלה מחודש מיום סגירת צינור הגז, עדיין לא איתרו את נקודת הדליפה, מקומו בלב מטרופולין?
או שאולי את מתכוונת שמפעל שצנרת הmtbe שלו נחשפה שוב ושוב בחוף קרית חיים, הוא מפעל שיודע לטפל בחומרים מסוכנים?
ביום שלישי דור חוזרים לבית המשפט ולכן נכתב כאן הטור המיתמם הזה.
אנדרי
כמה אנשים עובדים בכל מפעל ועל איזה שטח הוא משתרע? כיצד עדיפה התעשייה על הכנסות מתיירות? הכלכלה , על פי כל הדוחות, נשענת על עסקים קטנים , מדוע ציינת אחרת? האם התעשייה המזהמת היא עתיד הדורות הבאים?