לפני 71 שנה בדיוק, ב־21 באפריל 1948, החל והסתיים כעבור 24 שעות הקרב על השליטה בחיפה. מבצע ”ביעור חמץ“ קראו לו היהודים. לאחר ששקע האבק, חיפה כבר לא נראתה כפי שהיתה. הערבים הובסו, האנגלים יצאו, ישראל קמה… וכל השאר היסטוריה.
לפני כמה ימים לקחתי את הלפטופ שלי כדי לעבוד באחד מבית קפה בעיר התחתית, בדיוק באותו המקום שאליו התנקזו אז תושבי חיפה הפלסטינים לאחר שברחו/הוברחו משכונות העיר בטרם החלו במסע פליטות שנמשך עד היום. בית הקפה היה עמוס. התנקזו אליו טובי האמנים הפלסטינים כדי ללגום כוס בירה לפני סופ“ש חיפאי עמוס באירועי תרבות. אמרתי שלום מהר וחילצתי את עצמי מההמולה. ”אני חייב לעבוד קצת“, התנצלתי בפניהם.
פתאום פנה אלי איש אשר מאופן פנייתו נראה היה כי אנו מכירים. חצי מבויש מכך שאני לא מזהה אותו ניגשתי לומר שלום. זה היה אמור להיות אחד מאותם הרגעים שאתה משוכנע שאתה מכיר מישהו ואז אתה מגלה שלא, ובכך מסתיימת התקרית. אז“ש, לא הפעם, האיש המסתורי ממש חיפש לדבר ושאב אותי לשולחנו.
”אתה מכיר פה את כולם, אתה מרגיש ממש בבית“, אמר האיש. ”כן, זה באמת כמו בית“, עניתי. “תשמע”, אמר האיש, ”ישבתי עם אשתי במסעדה בשדרות בן גוריון, המקום היה עמוס בקהל ערבי, ברקע התנגנה מוזיקה ערבית, ואשתי הרגישה ממש מאוימת. אתם חייבים לעשות משהו“.
הבנתי מהסאבטקסט של האיש שהוא מדבר על הפחד שלו עצמו. ”האווירה במקום היתה יותר מדי ערבית, היא ממש פחדה", המשיך איש המסתורין שפחד להגיד שהוא מפחד ושוב השתמש באשתו. דמיינתי בועות מחשבה עולות מראשו: ”FUCK. יותר מדי ערבים במקום אחד – לא כבשנו אותם לפני 71 שנה?“.
רוצים להישאר מעודכנים?
”תשמע", הוא אמר, "אני עורך דין זה 45 שנה. מאז ומתמיד אני מעסיק ערבים. אין יהודי יותר נוח ממני לעשות איתו שלום. אם אתם מצליחים לגרום לי ולאשתי להרגיש לא בנוח אף אחד (מקרב היהודים) לא ירגיש כך“.
מופתע למשמע הדברים הנהנתי בראשי לאות ”תמשיך תמשיך“. הוא שטח בפני רעיונות המשלבים ציונות, יהדות ומשפט כדי להסביר שכאן זו מדינת היהודים ושעלינו (הערבים) להתנהג בהתאם. האיש רוצה שנשמר את העליונות היהודית ואת הצביון היהודי גם בבתי הקפה, נייהד את ערביותנו ונרסן את זהותנו. שנהיה ”ערבים נוחים“, כאלה שמסתדרים עם ”היהודי הכי נוח בעולם“. שהברים והמסעדות שלנו לא יהיו ערביים מדי. שלא נפתח חיי תרבות שמתכתבת עם בירות העולם אך שומרת על הקשר שלה עם המזרח התיכון, עם זהותנו ועם זהותו של המקום.
ניסיתי להסביר לו שזהותנו הלאומית והתרבותית אינה עומדת כנגד זהותו וכי אין אנו חוגגים את זהותנו כאקט של התרסה, אך האיש, שרואה בזהותנו מכשול בפני הבלעדיות היהודית להגדרה עצמית בארץ, הלין על מספר המסעדות בשדרות בין גוריון שבבעלות ערבית. ”90 אחוז מהמקומות הם בבעלות ערבית“ הוא אמר. מבין השורות הבנתי שהוא ממש מפחד שאט אט גם העיר התחתית המנומנמת, שבה משרדו ממוקם זה 45 שנים, ”תעבור לידיים ערביות“. חשתי שהוא הרגיש ברגעים אלו את אותו הפחד שבו חשו תושבי חיפה הפלסטינים לפני 71 שנה, לפני שהפכו הם לפליטים. ”הערבים באים. חיפה כבר לא תיראה אותו הדבר“, נכתב בבועות המחשבה שעלו מראשו.
שיחתי עם האיש נקטעה כי נאלצתי לחזור לעבודתי, וגם איש המסתורין חזר למשרדו. איש מסתורין יקר, אני מאמין שניפגש שוב, אבל תמיד תוכל ללגום בירה לצלילי מוזיקה ערבית באווירה מזרח תיכונית.
הכותב הוא יו”ר דירקטוריון תיאטרון אלמידאן
היהודים מסרבים להקלט
הם גם לא באמת יהודים באמונתם, מה שנשאר להגדיר אותם זה שהם לא ערבים.
צריך לשווק את הזהות והמורשת הפלסטינית בצורה כלשהי כי התקשורת העברית טפשה ועושה לנו עוול. האיש צודק שאנחנו לא עוזרים לו להקלט, והוא פתוח ויש לו רצון, אל תקח כל דבר בתור גזענות, צריך לפתוח לו את הדלת, לא את הדלת לחומוסיה, אלא את הדלת של הבית, אם הוא בא בטוב ומבקש להיות שכן טוב הוא צריך להפסיק להרגיש זר.