השבוע, באמצע אפריל, כשירדו מבעד לחלון החיפאי שלי טיפות של גשם חיפאי על חרוב חיפאי, חשבתי שמה שיש לי לאחל לעיר הזו לקראת חג החירות זה קצת יותר חופש. מה זה אומר חופש חיפאי? עבורי זה קודם כל האפשרות לחשוב מחשבות לא חיפאיות. ודאי ימהר הקורא החיפאי לבוז למחשבות כאלה, אבל בואו נתנסה לרגע בדמיון מודרך. בואו נחשוב על משהו מהותי בעיר שלנו בלי להשוות אותה לתל אביב או לקריות או לאשדוד. האם מחשבה כזו אפשרית עבורנו? הלא מהי עיר בלי מרחב התייחסות? מה נרצה לספר לעצמנו על עצמנו אם אף אחד מבחוץ לא ישים לב?
למרבה המזל, מה שקורה בחיפה הוא כמעט סודי עבור המיינסטרים של הציבוריות הישראלית. ייתכן שיידעו לומר שזו עיר יפה שבה הכרמל נושק לים וימלמלו משהו על חיים משותפים ועל חומוס, בורקס וגריל רומני. אז הם בטח ירצינו ויגידו "באמת יפה, אבל מזוהמת". אולי משהו על ראשים קטנים ואיזו בדיחה נבזית שתצדיק את הבורות. איפה בעצם חיפאים נפגשים כדי לדבר? האם יש לנו איזה רחוב ראשי או כיכר מרכזית שבה אנו נפגשים כדי לחשוב על החיים שלנו כאן? האם לנצח תהא המחשבה החיפאית מזוהה עם פרובינציאליות ועם שעמום?
אעז לומר שיכול להיות שיש לנו עוד דברים לדבר עליהם. בימים אלה, שבהם דנים בהובלת ראש העיר בתוכנית להבראת מפרץ חיפה, מן הראוי שניקח גם אנחנו, תושבי העיר, חלק במחשבה על משמעותם של השינויים הצפויים. מוטב שנחשוב מה יגדיר את העיר ואיזה חלק לקחה התעשייה בהגדרה העצמית שלנו.
השיר "צומת וולקן" של חברתי המשוררת מיטל נסים מספרה האחרון ״מורה עובדת קבלן״ מעורר מחשבה על מרחב שנמשך מחיפה אל פרבריה הצפוניים ומייצר עירוניות משובשת אבל אהובה.
צומת וולקן / מיטל נסים
הַמַּשָּׂאִיּוֹת יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת שְׁרִירִים
וְהַיְּרֻקִּים יְצַקְצְקוּ בִּלְשׁוֹנָם
וּפְעִילִים פּוֹלִיטִיִּים מִמַּחֲנוֹת שׁוֹנִים יִתְאַחֲדוּ רִגְעִית
וְיַגִּידוּ מְכַל הָאָמוֹנְיָה
וְיַגִּידוּ הַפֶּטְרוֹכִימִיִּים
וְיַגִּידוּ בַּזָ”ן זֶה עֵסֶק מְסֻכָּן
אֲפִלּוּ יוֹתֵר מֵהַפְּצָצָה הַגַּרְעִינִית שֶׁל אִירָאן
הֵם נִרְאִים יָפֶה בְּצִיּוּר שֶׁל אַמְנוֹן יוֹהַס
הַמִּפְעָלִים הָאֵלֶּה
גַּם בִּהְיוֹתָם לֹא טוֹבִים
אֵיךְ הַנּוֹף בִּלְעֲדֵיהֶם יִהְיֶה שֶׁלִּי
רוצים להישאר מעודכנים?
בהקשר זה אני מתפתה לחשוב גם על התערוכה האחרונה בבורדל שם זמני, שבה הציגה האדריכלית איה אורבך איורים של מונומנטים תעשייתיים שמראם מוכר לכל מי שהמפרץ הוא חלק מנוף החיים. העין נשבית במיכלי הצמנט בעלי המראה החללי, ואורבך מספרת על תנאי ההיתקלות במופעים האלו שהיא תמיד חצי מקרית ונגזרת מחוויית הנסיעה ברכב במקומות מוכרים פחות. מבט שמשתהה ומתעקש לפענח מה עומד לפניו ומה מסתתר מאחורי זה.
אולי גם על הבורדל שם זמני כדאי לומר איזה מילה טובה. להודות לאדווה ולשופרא שהמתיקו את חיי הלילה של העיר התחתית ללא מעט אנשים בשנים האחרונות ורקחו סופי שבוע שקנו להם שם והקנו משמעות למי שמתייחסים למקום שבו הם שותים בירה ברצינות. בית לתרבות ולמחשבה חופשית שלא מכריז על עצמו שום דבר מיוחד, אבל מאפשר לכל אחד ואחת לגלות אפשרויות מעוררת השתאות בחיי לילה. אפילו אם אלה הם חיי לילה חיפאיים, המחשבות מצליחות להצטלל ולהיות קצת פחות חיפאיות במובן הצר של המילה.
הכותבת היא משוררת
משתמש אנונימי (לא מזוהה)
הגיע הזמן באמת לשמוע אמירה חיפאית גאה שלא מפחיתה מערך עצמה למרות ההתעלמות ההגמוניה התרבותית.
אפשר לשמור על הנוף החיפאי אבל במקום שיהיו בו מפעלים מזהמים יהיו בו מפעלי תרבות ויצירה ובמקום עשן תצא מהארובות השראה