הבחירות לכנסת מעסיקות את התודעה כבר שבועות רבים, אבל עוד לפני שנדרשים לשאלות הגדולות שבלב המערכה הפוליטית, על אחת מהן קיבלנו תשובה השבוע מפי דרדקים. הבחירות בבית הספר הריאלי מלמדות אותנו שהנושא המרכזי שסביבו ניטשת המערכת הוא כלום. שני דברים מהווים אינדיקציה לכך – האחד הוא העובדה שרק שליש מהתלמידים השתתף בהצבעה, והשני הוא זה שבמקום השלישי, אחרי כחול לבן והליכוד ולפני העבודה, מר”צ והימין החדש ניצבת בריאלי מפלגת זהות.
אין כאן טענה כלפי הנוער ואדישותו, ומכל מקום לא האשמה. צדקה רותם סלע כשאמרה בפוסט בשבוע שעבר “דור שלם של ילדים גדל במדינה שלנו בלי תקווה לשלום, וזה עצוב ומדכא”. הייתי מרחיב את האמירה הזאת ואומר שדור שלם גדל כאן בלי תקווה כלל – לא רק לשלום אלא גם תקווה לשוויון אזרחי וכלכלי, תקווה לחיים במדינה שדואגת לאזרחיה ושרואה בעצמה אחראית לבריאותם, להשכלתם ולביטחונם, ותקווה לשינוי המצב הקיים.
בכל מערכות הבחירות לכנסת הירידה המשמעותית בשיעור ההצבעה חלה בקרב המעמד הבינוני-גבוה. דווקא הוא חווה את חוסר האונים הרב ביותר ביחס ליכולתו להשפיע דרך הקלפי. אין טעם בצקצוקי לשון אל מול העובדה שדווקא תלמידי הריאלי מגלים את האדישות הרבה ביותר, כאילו יש להם איזו פריבילגיה במובן הזה. הרי הם החשופים ביותר לצרכנות בלתי מרוסנת, כזו שמדביקה תווית מחיר גם לדברים הבסיסיים ביותר כמו חינוך. לא מפליא שבדיוק זה מוביל לסחרור לתוך תחושת חוסר ערך.
רוצים להישאר מעודכנים?
במצב כזה, הרעיון של “זהות” כמושג הופך לאידיאל נשאף. אלא שהוא גם בלתי מושג, ואין ראיה ברורה לכך יותר מאשר מפלגת זהות עצמה. צודקים הציניקנים שאומרים שהמשיכה בקרב נוער חילוני למפלגת זהות היא פחות לעבר משה פייגלין ויותר לדמויות כמו גדי וילצ’רסקי ולרעיונות כמו לגליזציה של קנאביס. זהו אותו וילצ’רסקי שחלק חשוב בעיצוב התדמית שלו היתה החולצה שעליה כתוב “חיפה לחיפאים”.
הדמות שלובשת את החולצה הזו היא כמובן דמות פיקטיבית, והמסר שלה, שכולל היפרדות מהקריות, הוא פסאודו מסר. אבל כזו היא כל הפוליטיקה שנשענת על לגליזציה של קנאביס. במובן הזה, החיבור בין הרעיון של בית המקדש השלישי לבין הקנאביס הוא טבעי ומושתת בדיוק על אותו יסוד – כלום. הרעיון של זהות הופך ממצב תודעתי שיש בו התלכדות של האני עם רעיון גדול יותר למצב שבו האני מנסה להידמות לעצמו באופן מעגלי. וכך, הזהות הפיקטיבית הכוללת רעיונות נונסנסיים כמו “חיפה לחיפאים” הופכת לדבר עצמו. לגליזציה של קנאביס היא חשובה מספיק כדי להעמיד עליה את ההוויה כולה, ולחילופין – הדברים החשובים ממילא לא ישתנו, אז בואו לפחות נעשן משהו, ועל הדרך נשכח את הסכנה במסרים כמו “חיפה לחיפאים” שהוא מסר גזעני במובהק. אבל חליק, הכל נונסנס.
שלא תהיה טעות – זהות היא לא המפלגה היחידה שמוכרת פסאודו מסר. היא רק עושה את זה באופן המובהק ביותר. בשבוע שעבר נחשפנו לתוכנית “הצפון הירוק” של משה כחלון, שגם היא עטיפת צלופן שמאחוריה אין הרבה תוכן (למרבה הצער). כעבור שבוע אנחנו למדים על כך שמשרד האוצר נתן אור ירוק למהלך החשמול העילי של מסילות הרכבת באופן שמקבע את החיץ בין חיפה לים. מי שנשבו בקסם האופוריה של התוכנית הגרנדיוזית נתקלים תרתי משמע בחיץ הרכבת, ושוב מתחזק חוסר האונים הנרכש בקרב מי שחשבו שיש בידם להשפיע על גורלם.
כך שלא מתמיה שרק שליש מתלמידי הריאלי הצביעו, ושאלה שהצביעו העדיפו תדמית על פני תוכן. אל מול חוסר האונים אין הרבה מה לעשות מלבד מלחמה מתמדת נגד עיקור המסרים מתוכן. פייק זה לא רק ניוז. לפייק ניוז קודמים פייק מסר, פייק זהות, פייק תוכניות ופייק פוליטיקה.
אם כבר מדברים בפרספקטיבה היסטורית
הישוב היהודי בחיפה עד להקמת המדינה היה לאומי, ציוני, שהיום היה מוגדר אצל השמאל "יהודי לאומני וקיצוני". זה מראה לכם כמה נסחפנו בשטיפת המוח של השמאל ואשליות השלום. ילדי חיפה לונכו להגנה על העם, אהבת הדת היהודית והזהות הלאומית היהודית וציונות. אלו הערכים שלנו, בואו נחזור אליהם.
שלום ושוויון מעולם לא היו הערכים שלנו, הם סיסמאות ריקות במרחב שבו ישראל נמצאת, ולא בכדי. הצד שמולנו לא יתן ליהודים לא שלום ולא שוויון בחבר הלאומים.