הבחירות לכנסת נמצאות כבר מעבר לפינה, ובינתיים הולכות ומתגבשות רשימות המפלגות השונות המתמודדות לכנסת לקראת הגשתן לוועדת הבחירות המרכזית. אף ששיטת הבחירות בישראל מתגאה בהיותה מהשיטות הייצוגיות ביותר בקרב המשטרים הדמוקרטיים (ולא שבמשטרים לא דמוקרטיים אפשר להתגאות בייצוגיות כלשהי), הרי שהתפישה הזאת נכונה רק בחלקה.
בליכוד ובעבודה – שתי המפלגות הוותיקות בישראל – ובמר"צ כבר הושלמה הרכבת הרשימות לכנסת באירועי פריימריז מתוקשרים ודמוקרטיים לעילא (אם נתעלם לרגע, כמובן, מחשדות של ממש ל”הצבעת ארגזים”, לדילים פוליטיים ולרשימות חיסול). אף שפריימריז אכן מהווים חגיגה אמיתית לדמוקרטיה והם מקרבים את המפלגות אל לב בוחריהן הרבה יותר מאשר מפלגות ללא הליך של בחירות מקדימות, קשה לומר שהפריימריז עושה חסד רב עם חלקים גדולים מאוד בישראל או מעניק להם ייצוגיות ראויה.
בשלוש המפלגות הללו (וגם בבית היהודי, שתקיים גם היא הליך בחירות מקדימות בקרוב) אין ולו נציג חיפאי אחד במקום ריאלי. אבל לא רק לחיפה אין בהן נציג, גם לצפון כולו אין נציג במקום ריאלי, אלא אם נתייחס לנציגי המושבים והקיבוצים כמייצגי הצפון.
השיח הפוליטי המרכזי בישראל הוא שיח לאומי, לא מקומי. ההנחה הרווחת – ובעניין זה אין ולו מפלגה יוצאת דופן אחת – הוא כי אותן הבעיות שמעסיקות ומטרידות את תושבי רמת גן ורעננה מעסיקות ומטרידות גם את תושבי ירוחם ומטולה. את כולם, כך מניחות המפלגות וממשלות ישראל לדורותיהן, מעסיקים עניינים מדיניים (כן שטחים, לא שטחים), ביטחוניים (חמאס, חיזבאללה, איראן-איראן-איראן), כלכליים (תעסוקה, יוקר מחיה, מיסוי), חברתיים (יחסי דת-מדינה, נישואים אזרחיים), תחבורה ותשתיות, חינוך ובריאות, ולפעמים גם תרבות. זוהי ההנחה, אבל זו טעות קשה. השיח הפוליטי הישראלי, ובעקבותיו גם היערכות המפלגות ליום הבחירות, הם כלל ארציים ולאומיים בזמן שהם היו צריכים להיות גם אזוריים ומקומיים.
רוצים להישאר מעודכנים?
נכון, מהבחינה המשפטית ומהבחינה האזרחית אין כל הבדל בין תושב גבעתיים לתושב מגדל העמק, אבל הבעיות שמטרידות את הפריפריה הן שונות בתכלית מאלה שמטרידות את תושבי מרכז הארץ.
ברור לחלוטין כי קיימים פערים עצומים בכל תחומי החיים כמעט בין הפריפריה למרכז. התעסוקה בפריפריה היא דלה יותר והשכר הממוצע בה הוא נמוך יותר; שירותי הבריאות בפריפריה מפגרים משמעותית לעומת השירותים במרכז, ובשל כך התחלואה בפריפריה היא גבוהה יותר ותוחלת החיים הממוצעת בה היא נמוכה יותר; בפריפריה יש סל תרבות מצומצם בהרבה; הוצאות החינוך הן נמוכות בהרבה, וכך גם שיעור הזכאים לתעודות בגרות ובעלי התארים האקדמיים; שירותי התחבורה הם מועטים יותר ויקרים יותר; ואפילו, לא תאמינו, סל המוצרים הבסיסי הוא יקר יותר. אל כל אלה מתווספות כמובן גם בעיות של זיהום אוויר גבוה לצד מעורבות ממשלתית ולאומית נמוכה.
הפערים הללו לא רק שאינם מצטמצמים משנה שנה ומכנסת לכנסת, אלא להיפך – ככל שאיכות החיים הממוצעת עולה, כך הם גדלים בכל הפרמטרים המדידים. הם גדלים מכיוון שבירושלים יושבים חברי כנסת ושרים שאינם מסוגלים לקיים ולקדם שיח מקומי ואזורי. הם אינם מסוגלים לעשות זאת כי איש אינו מצפה מהם לכך. לא לשם כך הם נבחרו לכנסת ולא בכך הם נמדדים. גם אם יהיו ביניהם תושבי חיפה או עפולה הם יוסיפו לדבר קודם כל בשיח הלאומי ולא המקומי כי לזאת מצפים מהם.
הבעיה אפוא אינה טמונה בזהותם של חברי הכנסת אלא בשיטה. ואת הפתרון יש לחפש בשיטה עצמה ולא ברשימות המפלגות.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
דני דין
לכל המפלגות יש נבחרת מועמדים מעולה כך מצהירים השאלה האם הנבחרת הזאת תעבור את קו האמצע .