בנק המטרות של מירי רגב

זה שנים שפלסטינים האוחזים בנשק צפויים לסיכול ממוקד. לפעמים הסיכול פחות ממוקד, ואז נפגעים רבים שאינם אוחזים בנשק. יש פלסטינים שמבקשים להעניק ביטוי לשפתם, לקולם, לתרבותם, לייחודם וגם להתנגדותם לדיכוי באמצעות התרבות.

תיאטרון אלמידאן מקבץ סביבו כוחות כאלה מקרב אנשי התרבות הפלסטינית הישראלית. השבוע התברר לנו שאחרי חודשים רבים של משא ומתן עקר, ועל אף פסק דין חד משמעי של בית המשפט, משרד התרבות בראשותה של מירי רגב מונע מתיאטרון אלמידאן את התמיכה הנדרשת לו כדי להתקיים.

האם אנחנו, האזרחים הישראלים, לא מעוניינים לחלוק עם שותפינו לארץ את זירת השיח התרבותי? האם אין לנו אינטרס ברור לאפשר לשיח הזה להתקיים ואף לתמוך בו באמצעות כללי הסיוע של מדיניות התרבות? האם לא מובן מאליו שכשם שלגיטימי שתיאטרון גשר המסובסד יעלה על במתו סטירה חריפה המשווה את הפוליטיקה הישראלית לזו של החמאס (“המנהרה”), כך לגיטימי שתיאטרון ערבי בחיפה – שנתמך גם הוא – יעלה על בימתו חומרים שאינם דווקא קונצנזואליים בחברה הישראלית? מדוע תיאטרון אלמידאן מועלה על הצלב מאז שהעלה על במתו את המחזה “הזמן המקביל?”.

תיאטרון אלמידאן (צילום: רמי שלוש)

לפני שנתיים, כשפרץ המשבר סביב ההצגה, מיהר ראש העיר שלנו להודיע על השעיית התמיכה העירונית של התיאטרון. העילה היתה העלאת מחזה המבוסס על מכתבי ערבי ישראלי, ואליד דקא, הכלוא בשל מעורבותו ברצח החייל משה תמם. מי שצפה בהצגה – ואני צפיתי בה – לא ראה אלא מחזה כלא טיפוסי, שמבוצע בחן רב ומספר על כמיהת האסירים לחופש באמצעות בניית כלי הנגינה עוד בתאם. אפשר להסתייג מהמחזה ואפשר גם להפגין מול התיאטרון, אבל מי היה מעלה על דעתו למנוע תקציב מהתיאטרון אילולא היה מדובר בתיאטרון בהנהגה פלסטינית מקומית?

בינתיים ראש העיר חזר בו, אבל השרה רגב ממשיכה במסע הנקם שלה, המיועד להרתיע את התיאטרון מבחירות רפרטואריות ואחרות שעלולות להיראות חתרניות לשרה. השבוע השרה אף אמרה כי “נמאס לה” והודיעה שתחוקק בקרוב את חוק “הנאמנות בתרבות” שמשמעותו היא לחייב כל מוסד תרבותי נתמך בנאמנות למדינה. צריך לזכור שספר החוקים עולה על גדותיו עם סעיפי חוק העוסקים במקרים של הסתה לטרור וחתירה תחת המדינה. “הצהרת הנאמנות” של רגב מיותרת וזרה לכל מושגי חופש התרבות והמצפון.

כדאי לשים לב לעובדות: תיאטרון אלמידאן הוא המרכז התיאטרוני החשוב ביותר בישראל של דוברי הערבית. חיפה זכתה בהקמתו בה כבר ב־1995. מאז ועד היום עבדו והופיעו בתיאטרון מיטב יוצרי ומבצעי התיאטרון הפלסטיני הישראלי, ובהם הדור הוותיק של התיאטרון דובר הערבית לצד דור צעיר שגדל בחיפה, בגר באוניברסיטת חיפה (עאמר חליחל, מנהלו האמנותי, הוא בוגר החוג) ובבתי ספר גבוהים למשחק אחרים.

זהו תיאטרון שמצוינותו ניכרת בעבודות האחרונות שעלו על במתו – השבוע עלתה שם וקפאה (עקב ההשבתה שנכפתה על התיאטרון) הצגת היחיד “אבן ראבעה –זיכרן” המבוססת על כתביו של הסופר הפלסטיני המנוח סלמאן נאטור, בביצועו של יוסף אבו ורדה ובבימויו של מכרם כורי (חתן פרס ישראל). תוכננו ההפקות “מחכים לגודו” בבימויו של הכישרון העולה בישאר מורקוס, “ירמה” בבימויה של אופירה הניג וגם הפקה שייקספירית בבימויו של אמיר ניזאר.

חיפה צריכה להתגאות בקיומו של נכס תרבותי חי, תוסס ויצירתי מהסוג של אלמידאן. יום יבוא, אינשאללה, והנהלת התיאטרון תוסיף תרגום של כתוביות בעברית להצגות הנפלאות, ושוחרי התרבות שאינם בקיאים בערבית יגלו אוצרות על הבמה במגדל הנביאים. בינתיים אין למה לצפות כי הבמה ריקה והיוצרים והשחקנים מתוסכלים. השרה רגב החליטה שתיאטרון פלסטיני ישראלי הוא מטרה לגיטימית בבנק המטרות המיועד להעלות את חינה בעיני תומכיה במרכז הליכוד. לפרנסי העיר חיפה אסור להניח לה לסכל את אלמידאן.

הכותב הוא במאי תיאטרון