כמה לא מפתיע שבימים שבהם מפרסם המשרד להגנת הסביבה דוח שבו מובאים שוב נתוני החריגות המדאיגים של פליטת המזהמים מבתי הזיקוק, מתפרסם גם שחברת הייעוץ מקינזי חיברה דוח משלה שלפיו אפשר לוותר על הקומפלקס כולו בלי שזה יזיק למשק יתר על המידה. לא מפתיע, אני אומר, משום שבכל שבוע שבו היה נחשף הדוח של מקינזי, סביר להניח שבמקביל היו נחשפים עוד עבירה, סטייה, בקשת הקלה, תקלה או אירוע אחר כלשהו הקשור לבז”ן.
לפי מה שנחשף מתוך הדוח, אפשר לפנות את בז”ן תוך שבע שנים. חברת הייעוץ הבין לאומית חופשית מהבעיה שלוקים בה רוב הישראלים ותושבי מפרץ חיפה בפרט – העובדה שבז”ן היא תבנית נוף מולדתם. עצם האפשרות שהמתחם ייעלם מאתגרת את הסכמות הקוגניטיביות של שפוטי המפרץ (אני, אתה, את, אנחנו). הסיכוי שהמפעל יפונה מערערת את תפישת קביעות האובייקט של הנתינים, שהלבניות צרובות בתודעתם משל היו הפירמידות של גיזה. בדרכי הביתה עם בתי בשבוע שעבר היא שאלה אותי “מתי נגיע הביתה?”. “תסתכלי ימינה”, אמרתי לה, “מה את רואה?”. “אה, את בתי הזיקוק”, היתה תשובתה, “אנחנו עוד מעט בבית”.
למרבה הצער, בכשל האפיסטמולוגי הזה שותפים גם רוב מנהיגי הציבור החיפאי, ששונים וחוזרים באוזני נתיניהם ש”אין דרך להוציא מכאן את המפעלים”. אחדים מהם ממליצים לנו להתפכח מחלומות בהקיץ ולשאוף, כמותם, לצמצום הנזקים באמצעות הידוק הרגולציה, החמרת התקינה, שיפורים טכנולוגיים ועוד. למען ההגינות צריך לומר שלא רק הפוליטיקאים המקומיים מפגינים בדרך כלל תבוסתנות בסוגיית פינוי התעשיות המזהמות – גם בפוליטיקה הארצית לא נשמע עד כה הקול שתובע בבירור את המהלך המתבקש כל כך. דברים בנוסח “לא צריך לשגות באשליות” השמיע, למשל, בשנה האחרונה יאיר לפיד בחיפה. גם השר להגנת הסביבה לשעבר אבי גבאי לא קידם סדר יום שכולל תביעה כזאת, גם אחרי שעזב את התפקיד ונבחר לראשות מפלגת העבודה. לגבי ידידי התעשייה מאגף הליכוד – הם עדיין מתקשים להשלים עם פינוי מיכל האמוניה.
אי אפשר לחשוד במקינזי בדאגה יתרה לרווחת הפרט. החברה, שעל דוחות שלה התבססה לכאורה בעבר חברת תנובה כשהעלתה את מחירי מוצרי החלב לפני מחאת הקוטג’, היא רחוקה משיקולים הומניסטיים, בניגוד לשיקולים של שורת הרווח שבהם היא מצטיינת. אפשר להאמין לה לפחות בדבר אחד – משק האנרגיה הישראלי לא יינזק בעקבות הפינוי של בז”ן.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל כדאי לשים לב במיוחד לתגובה של בז”ן לדוח של מקינזי. מעבר לכל הדברים היא מדגישה את העובדה שהיא מספקת “תעסוקה לעשרות אלפי משפחות”. אני לא יודע מהם המספרים המדויקים, אבל ניתן לשער שאכן אלפים תלויים בה לפרנסתם, לפחות לעת עתה.
חשוב לומר בשלב זה – בז”ן היא אמנם מקרה מבחן חשוב, אבל היא בשום אופן לא הבעיה כולה. פינויה מהמפרץ יהיה תקדים משמעותי, אבל יש לזכור שבמרחב שבין חיפה לקריות קיימים אלפי ארובות מזהמות, מאות מיכלים מלאים בחומרים מסוכנים, אין ספור מפגעים שמרעילים את האוויר, את המים ואת האדמה. בכולם עובדים אנשים.
הציניות של בעלי המפעלים – במקרים רבים קונצרנים בין לאומיים שגורל העובדים שלהם מעניין אותם כקליפת השום, בערך כמו מצב הריאות של התושבים – מובילה אותם להשתמש בעובדים שלהם באופן מטאפורי כמגינים חיים. בבחינת “תסגרו אותנו – לא תהיה פרנסה”. זה בסך הכל מהלך של הפרד ומשול שמפצל בין הנפגעים מהזיהום לנפגעים מאובדן עבודתם.
התשובה לכך היא אולי לא ברוח מקינזי, אבל כל העניין כולו נעשה הרבה יותר קוהרנטי אם ניגשים אליו באופן כוללני. במקום התוכנית לפינוי בז”ן, הרשו לצייר בפניכם באופן טנטטיבי וראשוני ביותר את “התוכנית להלאמת מפרץ חיפה”. במסגרת התוכנית הזו לא זו בלבד שיפונו המפעלים המזהמים, המדינה תיקח בעלות על הקרקעות, תוודא שמי שמאבדים את עבודתם יזכו לפיצויים הולמים, תדאג לתעסוקה חלופית למי שזקוק לה, לפיתוח, לשירותים, לשיווק – לכל מה שיתאפשר כתוצאה מהשדרוג של המפרץ מאזור אסון לגן פורח.
מודי
בקשר ל"לבניות" – גם אם מפנים את בז"ן אין צורך להרוס את הלבניות. הן יכולות להפוך למבני ציבור.
תוכל להמשיך להשתמש בהן כציון דרך והרגשת בית.