מעטות הן ההמתנות מורטות העצבים כהמתנה למפתח של דירה חדשה. מועד הכניסה המתוכנן נקבע מראש, עם החתימה על חוזה הרכישה, וכל שנותר לחותמים הוא ללוות את הבנייה באופן פעיל וסביל ולהמתין ליום המיועד. או לפחות זה מה שהם חושבים.
ראשון מגיע שלב העיצוב הפנימי: בחירה והזמנה של אריחים ואביזרי סניטציה, משחקי חללים וקירות, תוספות של קירות גבס, עיבוי, הגבהה או שיקוע, הזמנת מטבח ושיש, בחירת צבעים לקירות ועוד ועוד.
זהו ללא ספק שלב ארוך ומתיש אך גם מרגש ומסעיר, אשר מאופיין בריצות אין סופיות בין חנויות קרמיקה וחשמל, נגריות ורשתות תאורה, לבטים וייסורי נפש, משחקי הדמיות מחשב, התייעצויות, חרטות והזמנות מחודשות, ואחר כך מעקב אין סופי אחר קצב התקדמות ההובלות וההתקנות, ביקורים חוזרים ונשנים בדירה, מריבות והתנצחויות עם הקבלן ועם פועליו ועוד כהנה וכהנה רגעי חסד וחדווה, פכים קטנים של רגש מהול בזעם אצור שנצרבים בזיכרון לשנים.
וכשתמו גם אלה והדירה כבר מקבלת מראה קרוב לסופי והבניין בנוי לתלפיות ומעורר ציפייה של כל דייריו להעביר אליו את תכולת חייהם ואת משפחתם, או אז מגיע החלק המתיש באמת המכונה במקומותינו “טופס 4”. ומהו אותו טופס 4 נודע (ויש שיוסיפו “לשמצה”)?
טופס 4 הוא המסמך הסופי שמגישה העירייה לקבלן וליזם אשר מאשר שהבניין עבר בהצלחה את כל בדיקות הבטיחות והתשתיות הנדרשות על פי החוק והוא ראוי למגורים. לכאורה עניין פשוט ומהיר, הרי ברור שבית חדש נבנה מראש לפי התקנים המחמירים הקיימים ושעל בנייתו אמון מהנדס מנוסה ובעל רישיון, וממילא חברת בנייה רצינית תדאג שהתשתיות כולן יתוכננו ויוקמו כנדרש וללא בעיות.
אז מהו הפחד הגדול מטופס 4? מפני שבישראל, כמו בישראל, דברים הם לעולם לא בדיוק כפי שהם אמורים להיות: מערכות הספרינקלרים למשל – איכשהו יימצא שהם פרושים כנדרש בכל החללים המשותפים אבל לא בדיוק בגובה המתאים או לא בזווית הנכונה; ומערכת ניקוז המים בנויה היטב אבל חסרים עוד איזה 5 או 7 ס”מ של תעלה; או חברת החשמל שמתעכבת בהזזת עמוד מתח גבוה סורר שניצב לו בדיוק באמצע החנייה.
ואם עד כה היו אלה הדיירים שרדפו אחרי הקבלן או בעלי המלאכה בניסיונות חוזרים ונשנים להשלים את הבנייה, הרי שעכשיו אלו הם הקבלן והיזם עצמם שמנהלים מרדף מתיש ולפרקים חסר תוחלת אחרי רשויות הרגולציה השונות (והן רבות) בתקווה לזרזן להשלים את הבדיקות ואת הביקורות, וכשצריך (ותמיד צריך) אז גם לשוב לביקורת נוספת לאחר תיקונם של הליקויים.
וכך, טופס 4 שצפוי להתקבל "תוך שבועיים" נהיה "חודש" ואחריו "חודשיים", ואז "בשבוע הבא" ומיד אחר כך “ביום חמישי הקרוב” ואחר כך “בשני או בשלישי” ואז “בראשון – בוודאות” ו”עוד עיכוב קל”.
ובתווך נמצאים רוכשי הדירות שעצביהם נמרטים פעם אחר פעם בחוסר ודאות ובחוסר שליטה בגורלם והם נעים בין ביטחון למפח נפש, ולפעמים גם בין דירה זמנית אחרת לאחרת, והולכים ומכלים את כל כספם בהמתנה לכניסה המיוחלת אך המתמהמהת. “טופס 4” הוא אפוא תמצית הישראליות ממש – תמיד בערך או ליד, מסורבל וממושך, מתיש ומורט עצבים עד ההגעה אל היעד.
ואולי זהו המסר שצריך להדהד בקרבנו לקראת השנה החדשה: קצת יותר דיוק, קצת יותר דאגה לפרטים הקטנים, קצת יותר אחריות ועמידה בזמנים, ובעיקר קצת יותר דאגה לאזרח, אשר איכשהו הוא תמיד זה שמשלם את המחיר.
הכותב הוא יועץ תקשורת, מרצה, מבקר, סופר ומטייל
תגובות