בשבוע שעבר הופרה קלות השלווה העירונית על ידי כמה פעילים שהתפרצו לדבריהם של בכירי העירייה במסיבת עיתונאים לרגל פרסום מכרז להפעלת מועדון גלישה בחוף בת גלים. הנסיבות היו משונות במקצת – אירוע שנועד לעיתונאים ושמטרתו היא להציג פרויקט שאמור להוות אטרקציה עירונית ועל הדרך גם לתרום משהו לשכונה שבה הוא ממוקם – לכאורה מה הטעם להפריע דווקא לאירוע כזה? יתרה מזאת, חלק מהטענות של התושבים נגעו לעיתוי של פרסום המכרז ולזהות היזמים ולאו דווקא לנושאים הבוערים של צורכי השכונה – הזנחת התשתיות, קושי ביישום תוכניות שיקום וכדומה. למה זה אמור לעניין פעילי שכונות?
אבל זה בדיוק העניין עם ג’נטריפיקציה – אותו תהליך של שדרוג שכונות באמצעות שינוי אופיין על ידי משיכה של אוכלוסייה חזקה והפיכתן לאטרקטיביות לגורמים חיצוניים. ג’נטריפיקציה היא מבלבלת. היא גורמת לתושבים המקוריים של השכונה ללכת שבי אחר קסמה ולהאמין שהיא תעזור להם, רק כדי לגלות בסופו של דבר שהם נותרים בחוץ.
דוגמה מצוינת לכך היא העיר התחתית. בטור דעה בעמוד הבא תמצאו הסתייגות ממיקומו של גן של מתקני ספורט בכיכר ברחוב הבנקים. האמת היא שהגן הזה נבנה לאחר מאבק של התושבים המתגוררים לאורך הרחובות יפו, נתנזון, המגינים והעצמאות על כך שבכל האזור המאוכלס מכיכר פריז ועד לשדרות בן גוריון אין להם ולו גן משחקים אחד. במקום שבו עומד כיום הגן העלוב למדי הזה היה קודם משטח עפר מלא במחטים שהשאירו שם נרקומנים. הדיירים באזור ראו את השיפוצים הנרחבים וביקשו משהו גם לעצמם.
אבל הגן הזה הוא כמובן מענה דל לצרכים של הדיירים ברחובות ההולכים ומתמלאים בבתי עינוגים. הדירות הריקות באזור נרכשות על ידי משקיעים, מושכרות במחירים מפולפלים או מתגלגלות הלאה להשקעה. התושבים המקוריים לא מקבלים מענה לצורכי המגורים, איכות החיים, החינוך והרווחה שלהם ונדחקים החוצה. לאן?
רוצים להישאר מעודכנים?
לא ברור, אבל שוב, בטור אחר בעמוד הבא תמצאו תיאור של היעדר ביטחון אישי במרחב החיפאי, באזורים שבהם השיטור והפיקוח העירוני מגלים אוזלת יד ואף ממליצים למי שהותקף לא להתלונן מחשש לנקמה. מי שלא מוצא את מקומו במרחבי הג’נטריפיקציה נאלץ במקרים רבים לנדוד לשכונות מוחלשות אחרות. אני לא אומר חלילה שתושבי העיר התחתית הם אנשים אלימים, אבל מצוקה מולידה מציאות אלימה, והדחקה של בעיות חברתיות מוצאת דרך להתפרץ.
הג’נטריפיקציה החיפאית היא טרגית באופן היסטורי. ואדי סאליב הוא כמובן המונומנט שמעיד על כך יותר מכל. התושבים המקוריים של השכונה, או צאצאיהם, יכולים רק להיזכר בה בבתיהם בבירות, בשטחים ובשאר מקומות הפזורה הפלסטינית. מי שיושבו בה במקומם בשנות ה־50 נעקרו ממנה ויושבו מחדש במבני הרכבת לאורך שדרות דגניה בקרית חיים ובבנייני הקומות בנוה שאנן וממתינים היום לפרויקטים של פינוי-בינוי. המחשבה להפוך את השכונה לקרית אמנים שנהגתה כבר במוחו של אבא חושי נזנחה כמה פעמים, וכעת מיושמת במקום תוכנית נדל”ן שאפתנית שאמורה לשנות את הנוף לא רק מבחינה ארכיטקטונית אלא גם אנושית ולהביא למקום אוכלוסייה חזקה כלכלית.
אבל ואדי סאליב גובל בעיר התחתית, בחלקה התחתון של הדר ובחליסה. כאשר (ואם) הוא יתמלא ברוכשים אמידים של דירות, הוא יהיה אי חזק בתוך האזור המוחלש ביותר בחיפה. זה אמנם יאפשר לגורמים העירוניים לצהול ולהתגאות, אבל זה לא יטפל באף מצוקה ולא יפתור אותה, אלא רק יביא להדחקתה ולהתפרצותה במקומות אחרים. הרעיון של פינוי אגף החינוך במעלה השכונה לטובת בית ספר לתושבי השכונה החדשה, אחרי שבמשך שנים התושבים המקוריים מייחלים למבנה חדש לבית ספר ונדחים, מעיד על כך יותר מכל.
ענת פרטוש
מסכימה עם כל מילה של הסופר. אירועי הפירמידה של סוף השבוע הזה מציבים ובצדק את השאלה : האם יעוצבו בתים יפים לאנשים "יפים" בלבד? עבורי בחיפה של היום "עיצוב" ו"עצב" נגזרים משרש אחד משותף. כשאני נכנסת לבית שכל כולו מקדש לאמירה עיצובית עכשווית מאולצת , תוך שימוש בחומרים ובמרקמים הכי טרנדיים שבנמצא, אני מבינה שאמנם היגעתי לחלל מעוצב אך יודעת שלא הגעתי הביתה. עבורי בית אינו רק חלל לעיצוב וחדשנות, אלא דווקא מפלט מהללו.