ביום שני נפל פועל מגג בזמן עבודות שיפוץ באזור חיפה. יום לפני כן נפל לא רחוק משם פועל אחר מפיגום ונפצע באורח בינוני-קשה. באותו היום, במרחק של קילומטרים ספורים, נפל פועל כבן 30 באתר בנייה ונהרג. פועל נוסף נפצע קשה מנפילה מגובה של חמישה מטרים על משטח ברזלים. שלושה מקרים במהלך יום אחד.
בשבוע שעבר נפל אדם כבן 50 מסולם באתר בנייה בחיפה ונפצע באורח בינוני. באותו שבוע נפל עוד עובד בתחום הבנייה בחיפה מסולם ונפצע גם הוא באורח בינוני. לפני כחודש נפצע קשה פועל ברחוב המלאכה בחיפה מקורות ברזל שנפלו עליו תוך כדי עבודה.
כשלמדנו בבית הספר על חומת סין, אחת מהדרכים לבסס את התפישה האוריינטליסטית והמתנשאת שניסו להקנות לנו היתה לספר על ההרוגים הרבים הקבורים בה. אותה פרקטיקה של ניתוח מוסרי יושמה בתקופה שקדמה לאולימפיאדה בסין, כאשר העולם רעש בכל פעם שפועל סיני נהרג בזמן בנייתם של מתקני הספורט לקראת התחרויות.
באופן מפתיע (או לא), העובדה שביום אחד, רק בחיפה רבתי, נהרג עובד בניין אחד ושניים נפצעו קשה לא זכתה כלל לתהודה תקשורתית. יכולת ההדחקה של הציבור היא פנטסטית. הוא יכול להיות מרותק לדרמת חילוץ שמתרחשת אלפים רבים של קילומטרים מכאן ולהתעלם לחלוטין מדרמת הקיום היומיומית של אלפי עובדים שמסכנים את חייהם כדי להוציא את פרנסתם, לרוב בדוחק.
מדי פעם בכל זאת מגיע נושא הבטיחות באתרי הבנייה ובתעשייה לדיון תקשורתי. פעילים חברתיים מאשימים את הממשלה בהזנחה בכך שהיא מקצה מספר זעום של פקחי בטיחות, לא חוקרת לעומק את האירועים שבהם נפצעים ונהרגים רבים, ולא מטילה אחריות מספקת על היזמים, על הקבלנים ועל התעשיינים.
רוצים להישאר מעודכנים?
אבל הרשויות במובן הזה הן לא אדישות יותר מאיתנו. אנחנו – הציבור והתקשורת – מסווגים את העובדים בבנייה ובתעשייה כ”לא אנחנו”, כאחרים, כלומר מהגרי עבודה, אנשים קשי יום ועוד תארים שמאפשרים להביט אל העבר השני.
המדינה כולה עסוקה בתנופת הבנייה, בהתחדשות עירונית ובשאלות של שגשוג כלכלי ושל רמת חיים. ראש העיר יונה יהב ועוזריו מדברים על כמה שכונות שנבנות במקביל בחיפה כאחד מההישגים הגדולים של פעילות העירייה. המגדלים, הפיגומים והמנופים הם אות לצמיחה ולשגשוג.
את האחריות לגורלם של מי שמאפשרים את השגשוג ואת ההתחדשות האלה צריכים כולנו לקבל על עצמנו. אי אפשר להותיר אותה למשרד הבינוי והשיכון או למשרד הכלכלה שפועלים, כפי שאנחנו למדים כמעט מדי יום, באורח כושל בלי למצוא פתרונות כוללים. המשמעות החברתית של המצב הקטסטרופלי של בטיחות עובדי הבניין והתעשייה היא אותה המשמעות של סוגים אחרים של אדישות חברתית. הארץ נבנית בדם ואנחנו מחרישים. למעט שתיים-שלוש משמרות מחאה דלות משתתפים בחיפה בשנתיים האחרונות, שלא זכו לסיקור כלשהו, איש לא פוצה פה.
אם העירייה יודעת להתפאר בחלקה בתנופת הבנייה, היא צריכה גם לתת את הדעת על מצב הבטיחות המחפיר בענף. אם היא יודעת לתקוף את בעלי חברת חיפה כימיקלים בטיעוני “הון-שלטון”, היא יכולה גם ליישם את אותה האתיקה לגבי קבלנים ויזמים שחוסכים באמצעי בטיחות. זו המשמעות של סולידריות חברתית, שבלעדיה אנחנו עיר ללא לב.
עינת גרוס
אכן כתבת באופן מרתק על תופעת האדישות. אבל לפעמים יש גם קצת חדשות טובות ועשייה. השנה הנוער, בניגוד לדורות הקודמים, מתחיל ללמוד על בטיחות בעבודה. תוכנית המועברת במוסדות חינוך ללא עלות. הנה לינק לדף התוכנית https://www.facebook.com/Youthworksafety/